אחריות אישית של מנהל בחברה לחובותיה כלפי עובדים

אחריות אישית של דירקטורים זאת ועוד, בסיכומיה, טענה התובעת בהרחבה כי יש לחייב את הנתבעים 2-1 בחובות החברה, מכח אחריות אישית שבה הם חבים כלפי התובעת, בהיותם דירקטורים בחברה.

לאור כל האמור, אני סבור כי יש מקום להטיל אחריות אישית על הנתבעים 2-1, בכובעם כדירקטורים של החברה, בשל רשלנותם בניהול החברה, רשלנות אשר בעטיה נגרם לתובעת הנזק כספי, שבגינו הוגשה התביעה דנא.

...

כמו כן, הנתבעים ישלמו לתובעת את מלוא האגרות וכן הפרשי הצמדה וריבית כדין עליהן עד התשלום בפועל.

כמו כן ישלמו הנתבעים לתובעת את הוצאות המומחה קרבצ'יק בהליך הנוכחי לצרכי מתן חוות הדעת המשלימה ולצרכי חקירתו.

כמו כן, בהתחשב בתוצאה, בהיקף ההליכים ומסמכים ומשך ההתדיינות, אני מחייב את הנתבעים בשכר טרחת עו"ד בסך של 120,000 ₪.

על רקע נסיבות אלה עיקר ירעת סיכומיה של התובעת הוקדש להוכחת אחריותו האישית של הנתבע 2 לתשלום החוב של הנתבעת 1 כלפיה, בעילות של הרמת מסך ההיתאגדות, הפרת הסכם ההיתקשרות, רשלנות, מירמה ועשיית עושר ולא המשפט וכמפורט להלן.

יפים לכאן הדברים שנאמרו בת"א (שלום ת"א) 17000-07 טחנת קמח דגן נ' מוסרי שיווק מזון בע"מ (26.11.09): "יש לקחת בחשבון, כי עסקים אינם קורסים בדרך כלל מהיום למחר וכי קיימת במקרים רבים תקופת ביניים 'אפורה', שבה עסק נקלע לקשיים אך עדיין מתפקד ומנסה, ולעתים אף מצליח, להיתאושש. במהלך תקופת ביניים זו, אשר לעתים אכן מסתיימת בקריסת העסק, יעשו מנהליו בדרך כלל כל מאמץ על מנת לייצב את העסק ולחלצו מהמשבר. פעולות אלה כרוכות, מן הסתם, בנטילת התחייבויות בשם החברה מול צדדים שלישיים, בהתאם לאופי פעילות החברה ועל מנת לשמור על הקיים. על מנת שתקום הצדקה להטלת אחריות אישית בגין חובות אשר נצברו במהלך תקופת ביניים זו, יש צורך להוכיח הונאת נושים ברורה או נטילת סיכון רשלנית ובלתי סבירה באופן מובהק מצד בעלי החברה או מנהלה, ולא די בעצם העובדה שניהול החברה נמשך בעודה מצויה בקשיים". לאור האמור לא מצאתי כי נסיבות ענייננו עונות על החריג בו תוטל אחריות אישית בעוולה נזיקית.

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובילבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

...

נוסף על כך אציין כי לאור הקביעות העומדות בבסיס הכרעתי לעניין אחריותו האישית של הנתבע 2 והטעמים המפורטים לעיל, לא הוכחה ממילא התשתית הנחוצה לצורך עוולת התרמית ובאופן המצדיק להרים המסך ולחייב הנתבע 2 בחובות הנתבעת 1.

משכך, אפוא, טענות התובעת בהקשרן של נתבעות אלו נדחית.

התביעה כנגד הנתבעים 2-4 נדחית.

אחריות אישית של מר קרן דרך אחרת לחיוב קרן בגין מעשיו היא על ידי קביעת אחריותו האישית כלפי התובעת, מכח דיני הנזיקין או מכח דיני החוזים.

היות וקבעתי שבעניינינו נכרת חוזה בין הצדדים, השאלה תיתמקד באחריות קרן מכח סעיף 39 לחוק החוזים: "...עם זאת הודגש שגם אם עקרונית ייתכנו מקרים שבהם ניתן להטיל חבות אישית חוזית על אורגן או נושא משרה בחברה בשל היתנהגותו חסרת תום הלב שתרמה להפרת החוזה, עדיין אין בכך "כדי ליצור זהות בין סטאנדרט ההיתנהגות שבחריגה ממנו יש כדי להטיל חיוב חוזי על החברה לבין הסטאנדרט שחריגה ממנו מצדיקה הטלת אחריות אישית על האורגן", וכי המבחן שנקבע בפסק הדין בעיניין מכנס לעניין הפרת חובת תום הלב בשלב המשא ומתן לפי סעיף 12 לחוק החוזים, לפיו נידרש "להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים..." על מנת לחייבו אישית, יפה גם לעניין הפרת חובת תום הלב בשלב קיום החוזה לפי סעיף 39 לחוק החוזים [עניין ברזני בפיסקה 17 לפסק דינו של השופט א' גרוניס].

בעיניין שמעון נקבע שלא מתקיימת הצדקה להטלת אחריות אישית חוזית על נושאי המשרה, זאת על אף שנושאי המשרה הציגו מצג כלפי התובעים לפיו הם מטפלים בהפרות הנטענות ומביאים להסדרתן, ובפועל – לא עשו דבר לשם כך. השופט דנציגר קבע כי מקרה זה נופל לגדרי המקרים בהם יש לראות בחברה כאחראית להפרות הנטענות נגדה, אך לא מדובר במקרה של אשם חריג בעל סממנים של הטעה או מירמה מצד נושאי המשרה.

צודקת המערערת בטענתה שהיא הציגה בפניי עדויות למכביר לפעולותיו של קרן כלפיה: מצגי השוא שהציג בפניה בדרך לכריתת החוזה, שלא הושלם; אמירתו שהביאה את בר עמי שלא להתקדם בהסכמים מול צדדים שלישיים, תחתיו; המשך ההחזקה והשמוש במושכר ללא תשלום, תוך השאת ריווחי הנתבעת; העובדה שהחברה המשיכה למכור מטבחים למרות שיצרה מצג לפיו הפעילות שלה שותקה; הגברת החוב הנצבר של החברה שבבעלותו כלפי התובעת, ובהמשך – התנאת פינוי המושכר בקיזוז חובות הדדיים.

...

על כן, אני קובעת שלא קמה חובת זהירות של קרן כלפי החברה, המחייבת אותו באופן ישיר כלפיה, ועל כן – התובעת לא הוכיחה את התקיימות כל יסודותיה של עוולת הרשלנות.

על מנת בכל זאת לחייב גם את בעל המניות או נושא המשרה באחריות אישית להפרת החוזה על ידי החברה, על אף שלא התחייב בשום שלב ליטול על עצמו את התחייבויות החברה בחוזה, סבורני שיש לבחון האם מדובר במקרה חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעיה או מרמה מצד בעל המניות או נושא המשרה.

סוף דבר התובעת בטענות הערעור טוענת, בין היתר, שדי בכך שקבעתי שדקור תעשיות (קרי – הנתבעת) פעלה בחוסר תום לב על מנת להטיל אחריות אישית גם על יריב קרן בגין פעולות אלה: "הגם שבית המשפט משתמש ברטוריקה ולפיה המשיבה היא זו שנהגה בחוסר תום לב, הרי שברור הוא שאת חוסר תום הלב יש ליחס לפעולות האורגן מטעם המשיבה, אדם בשר ודם, הוא המשיב, שהינו המביא והמוציא מטעמה של המשיבה ואין בלתו" (פסקה 17(ד) להודעת הערעור).

הינה כי כן התרשמתי כי בחודש מאי 2019, כאשר החברה מצויה היתה בקשיים כלכליים רבים מכדי שסביר יהיה להניח שתוכל אי פעם לשקם את עצמה, בשעה שמלבד החוב ההתחלתי, התביעה של בנק אוצר החייל, ואף סרוב הבנק להעמדת אשראים, החלו נושי החברה לפתוח כנגדה בהליכי הוצאה לפועל – בחרה החברה באמצעות מנהלה, מר כהן, ובעל המניות שלה – הנתבע כאן – להציג לפני התובע מצג משל החברה נכנסה לקשיי תזרים קלים אל מול בנק דיסקונט אותם היא מתקשה להסדיר, אך ברשותה חשבון חדש בבנק מזרחי טפחות, פעיל ותקין, ואין מדובר בקושי כלכלי אמיתי בגינו קיים חשש ממשי לאי פירעון – עד כדי כך שמנהלה, המכיר היטב את פעילותה ובקיא במצבה – מוכן אף לחתום על ערבות אישית כלפי התובע.

בקצירת האומר אבהיר כי ככלל כי יש להפריד בכל הנוגע לחיוב אישי של אורגן ביחס לחיוביה של חברה שבניהולו בין חיוב נזיקי, אשר ביחס אליו נקבע כי "עצם העובדה שאדם פועל בכובעו כאורגן, נושא משרה או עובד של החברה אינה מקנה לו חסינות מפני חבות בנזיקין, ככל שמעשיו או מחדליו ממלאים אחר יסודותיה של עוולה נזיקית, אפילו אם הוא מבצע את העוולה לא למען עצמו אלא למען החברה. עם זאת, הודגש כי אורגן לא יישא באחריות אישית מכוח דיני הנזיקין בגין פעולות שבוצעו על ידי החברה, אם לא הייתה לו מעורבות כלשהיא בהם, אלא רק בגין פעולותיו שלו [ראו למשל: ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253 (1981) (הטלת אחריות אישית על מנהל חברה בעוולה של רשלנות); עניין צוק אור בעמ' 700-694 (הטלת אחריות אישית על מינהלי חברה בעוולה של גניבת עין); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004) (הטלת אחריות אישית על מנהל חברה בעוולה של רשלנות); פסק דינה של השופטת ע' ארבל בעיניין יצהרי (הטלת אחריות אישית על מנהל חברה בעוולה של רשלנות)." לבין חיוב מעין חוזי מכח עיקרון תום הלב, אשר ביחס אליו נקבע כי "החובה לנהל משא ומתן בתום לב בטרם כריתת החוזה בהתאם לסעיף 12 לחוק החוזים אינה חלה רק על החברה אלא חלה גם על האורגן המנהל את המשא ומתן בשם החברה, וכי הפרת חובה זו עשויה להביא בנסיבות מסוימות להטלת אחריות אישית על האורגן לפצות את הצד הנפגע [ראו למשל: ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983); ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 729-726 (1994); ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.2005)]. עם זאת, הודגש "כי להטלת חבות אישית על המנהל אין די להווכח כי נורמת תום-הלב – המכתיבה רמת היתנהגות אובייקטיבית – הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית" [השופט א' מצא בע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח(2) 53, 58 (2003) (להלן: עניין מכנס)].

במקרה שלפניי, משהתרשמתי כי תפקידו של הנתבע בניהולה של החברה כלל חתימה אישית על שיקים של החברה, ובהתאמה ביקורת על היתנהלותה הכספית אגב כך, הרי שחלה עליו חובת זהירות כלפי התובע הן כחלק מחובת הזהירות הכללית של מנהל כספים בחברה אל מול נושיה המסתמכים על מצגיו (הבאים לידי ביטוי באישור התחייבוות החברה באמצעות חתימה על שיקים של החברה), והן ובמיוחד מכח היות התובע כאן הנושה הגדול ביותר של החברה (וממועד מסוים אף ספק מוצרי העוף הטרי היחיד שעימו עבדה החברה, כך מעדותו של מר כהן לפניי).

...

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים מצאתי כי יש לקבל את עיקר התביעה ולחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 575,363 ₪, ולהלן טעמיי – אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לכך שהתובע סיפק לחברת א. חקלאות לימן בע"מ (להלן: החברה) מוצרי הודו ועוף טריים במשך שנים ארוכות, במהלכן נוצרו קשרים הדוקים בינו לבין מי שהיה בעליה הקודמים והמשיך וניהל את החברה לאורך כל שנות העבודה המשותפת, מר אמיר כהן, אחיינו של הנתבע.

כאן המקום להבהיר כי הגם שהתובע טען בכתב תביעתו כי הנתבע עצמו הוא שהציג את המצג, והגם שהתרשמתי כי התובע אינו יכול לשחזר במדויק מי אמר את הדברים באופן ישיר, הרי ששוכנעתי כי הנתבע, שהוצג כבעל המניות ובעל זכות החתימה היחיד בחשבון (ובהתאמה כמי שבקיא במצבה הכלכלי של החברה) לכל הפחות נכח באותה ישיבה ולא ביקש לסייג את הדברים או להתריע מפני קושי ממשי בהמשך עמידה בהתחייבויות החברה.

הנה כי כן אני קובעת כי במחדליו כאמור הסתיר הנתבע, הלכה למעשה, מעיניו של התובע את מצב הדברים לאשורו, גרם לו להסתמך על התחייבויות החברה תוך הגדלת גרעונו, והכל כאשר בהיותו בעל זכות החתימה בבנקים היה מודע וער למצב הדברים, לשיעור החובות אל מול נכסי החברה, לקשיי החברה בגיוס אשראי ולקריסתה של החברה.

יחד עם זאת שוכנעתי כי התנהלות הנתבע ומר כהן, בין היתר בחתימתו של מר כהן על ערבויות אישיות, בביצוע תשלומים בהעברות בנקאיות (בסכומים שאינם מבוטלים), ובהצגת הדברים כבעיה תזרימית זמנית, כדי להפחית ממידת האשם התורם החוזי שיש בנסיבות העניין לייחס לתובע.

כפועל יוצא, אני סבורה כי לתובע אשם תורם בשיעור שאינו עולה על 10% לגיבושו של החוב במלוא מימדיו.

לטענתה, חרף קיומו של מסך ההיתאגדות, יש לחייב את הנתבע באופן אישי בחובה של החברה כלפי התובעת, כאשר חוב זה המסתכם בסך של 168,303 ₪ אינו נתון במחלוקת.

לטענת הנתבע, ניסיונה של התובעת לייצר חבות אישית של בעל מניות או מנהל חברה בגין חוב עבר של החברה בהקף של כ-168,000 ₪ הוא ניסיון פסול ונפסד שיש לדחותו.

הטענה כי בשל אי יידוע התובעת אודות סך של 50,000 ₪ שהתקבלו ממכירת ציוד של החברה ואשר שימש לפרעון חובותיה, יש להטיל עליו אחריות אישית לחוב עבר זה – היא טענה מרחיקת לכת שאין לה כל בסיס בדין ובהלכה הפסוקה, ואין כל מקום להטיל עליו חיוב אישי, לא מכוח דיני הרמת מסך ולא מכוח דיני החוזים או הנזיקין.

...

סיכומם של דברים הינו כי שוכנעתי שהנתבע, כבעלים ומנהל יחיד של החברה, שידע בדיוק בכל רגע נתון את מצבה הקשה של החברה, הזמין מהתובעת סחורה בהיקפים שהיה חשש משמעותי שלא תוכל לשלם עבורה, לא יידע את התובעת בדבר מצבה הקשה של החברה, לא בעת שמסר לתובעת את שלושת ההמחאות, ולא לאחר מכן כשהוגבל חשבון החברה.

הגם שהתובעת ידעה על קשיים מסוימים שיש לחברה והסכימה לדחות את מועד הפקדת ההמחאות, שוכנעתי כי הנתבע הסתיר מהתובעת את מצבה של החברה לאשורו ואת דבר הגבלת החשבון, וחרף ידיעתו על הגבלת החשבון ביקש פעם אחר פעם לדחות את מועד פרעונן של ההמחאות.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 28,000 ₪ בגין ההליך שהמשיך נגדו.