אחריות אישית של דירקטורים לפי פקודת החברות

" בהקשר זה כותבת ד"ר אירית חביב סגל (ז"ל) את הדברים הבאים היפים לענייננו: "מעתה ואילך, ניתן יהא להטיל אחריות אישית על דירקטורים בגין חובותיה של החברה אך ורק בהתאם לסעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות, קרי, בארוע של תרמית או של רשלנות בפרוק. כמובן שביטולו של סעיף 54(ב) לחוק החברות אינו משנה את האחריות האישית של הדירקטורים ונושאי המשרה לפי הסדרים אחרים..." (א. חביב - סגל, דיני חברות, הוצאת Balance4 הפקות בע"מ, תל אביב 2007 ע' 320).

...

למתח בין יעילות - כאינטרס הציבור והצדדים, לבין הוראות המחוקק - שדומה לעיתים כי פוגמות באינטרס זה, נדרש בית המשפט העליון בענין פי.או.אס., שם נקבע כי אין מנוס מפיצול הדיון בין הערכאות בתביעות שהגישה חברה נגד פלוני: האחת - עילתה ביחסי עבודה, והשניה - יסודה בהיות פלוני דירקטור בה. בית המשפט העליון קבע כי "רב המרחק עד למסקנה שהאינטרס הציבורי" בדבר ריכוז הדיון "גובר על חלוקת סמכויות שקבע המחוקק" וכי "יש לשאוף לריכוז הדיון, אך רק עד קו תיחום הסמכויות שקבע המחוקק"." [1: ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט (3) 497 (2004).] [2: ע"ע (ארצי) 655/06 יעקב טרנר-ראש עיריית באר שבע – דוד אטיאס, ניתן ביום 3.6.2007 – פורסם במאגרים האלקטרוניים.]

תקנה 9 לתקנות בית הדין קובעת כי בכתב התביעה חייב התובע לפרט, בין השאר, את "העובדות המהוות עילת התובענה ואימתי נולדה". על פי ההלכה, המבחן הקובע אם גילה כתב התביעה עילה או לא, הוא: "פרשת התביעה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לבקש את הסעד המבוקש על ידו. היעדר עילת תביעה, הוא איפוא, פגם המתגלה על פני כתב התביעה עצמו, מקריאת המסמך וללא חקירה ודרישה בעובדות. לצורך כך חייב הנתבע להניח כי יעלה בידי התובע להוכיח את כל אשר טען בכתב התביעה, היינו את כל העובדות המהוות עילת תובענה... אף אם ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להן לא יכול התובע לזכות בסעד שביקש, כי אז- ורק אז- אומרים שכתב התביעה אינו מגלה עילה... במקרה כזה, סוף התביעה, לאחר שתתברר, להידחות, ותביעה שסופה להידחות, אפילו יוכיח התובע את כל העובדות שהסתמך עליהן, מה הטעם לגבות ראיות להוכחתה...". (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 383-384 והאסמכתאות שם) נקודת המוצא בסוגיית הרמת מסך ההתאגדות היא שיש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של חברה, שהיא יציר המשפט.

עם זאת, הואיל וכמבואר לעיל באנו לכלל מסקנה כי ממילא אין עילה לכאורית נגד מי מן המבקשים, הרי שהתייתר הצורך להכריע ספציפית בטענות הנ"ל. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, נוכח היעדר עילה והיעדר סמכות עניינית לדון בסכסוך בין הצדדים לבקשה, הבקשה מתקבלת - דין התביעה כנגד כל אחד מן המבקשים להימחק על הסף.

לעניין אופייה התרמיתי של ההתנהלות הנדרשת לצורך החלת סעיף 373, קבע בית המשפט בענין פר"ק (חי') 194/07 בני סלים עתאמנה בע"מ נ' עתאמנה סלים (פורסם בנבו, 24.03.2013) (להלן: "פר"ק סלים עתאמנה"): "לצורך החלתו של סעיף 373 לפקודת החברות צריך להראות כי נושא המשרה בחברה היה שותף ביודעין בניהול העסק מתוך כוונה לרמות. ... המקרים בהם תיחשב פעולת נושא המשרה כתרמית תוארו בפסיקה, בין היתר, גילגול חוב המביא לסחרור חובות תוך הגדלת מעגל ההתחייבויות והחייבים ; המנעות מניהול ספרים מתוך כוונה להסתיר פעולות שנעשו ערב פירוק החברה ; הברחת נכסים מפני נושים ; פרעון של חובות החברה שנוא המשרה ערב להם אישית במטרה לשחררו מחבותו על חשבון יתר הנושים ; העדפת נושים שלנושאי המשרה יש אינטרס אישי בהעדפתם ' העברת רכושה של החברה (עובר לכניסה להליכי פירוק) שעה שהחברה חייבת כסף לנושים לחברה אחרת שבשליטת נושא המשרה וזאת ללא תמורה או תמורה חלקית. " כן ראה ע"א סלים עתאמנה, הנ"ל, בעמ' 11: "אינדיקאציה לקיומה של כוונת תרמית כאמור ניתן למצוא מקום שבו פעל נושא משרה בניהול עסקי החברה לקידום האנטרס האישי שלו (עניין פישר, שם). כך למשל, במקרה דומה לענייננו, ראה בית משפט זה כמרמה, פעולה של נושא משרה בחברה שהעבירה סחורה לחברה אחרת שלנושא המשרה הייתה ערבות אישית לחובותיה, מבלי ששילמה את התמורה לספק של אותה הסחורה ..." ראה גם פש"ר (ת"א) 261/97 יאיר אשכולי בתפקידו כמפרק חברת ברק א.צ. תעשיות פלסטיקה ושיווק בע"מ נ' צבי ברקוביץ (פורסם בנבו, 08.06.2004): "מקרים אלו מצויים, מעצם הגדרתם, מחוץ לתחום הלגיטימי והרצוי של ניהול חברה, וכל עניינם אינו הצלת החברה, אלא שיפור מעמדם האישי של בעלי השליטה לעומת הנושים, תוך עשיית מעשים שהנם שלא כדין ונוגדים את דיני החברות מעצם ברייתם - כגון הימנעות מניהול ספרי חשבונות, הברחת נכסים לעסק פרטי של בעל השליטה, וכיוצא באלו. מעשים אלו כרוכים אף ביסוד חזק של ניצול לרעה של מעמד בעל השליטה, תוך היתעלמות, מפורשת או משתמעת, מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת." ברוח זו נפסק בע"א 4747/93 דומת טקסטיל בע"מ (בפרוק) נ' דוד ביטי (פורסם בנבו, 02.09.1996) (להלן: "פס"ד דומת טקסטיל"): "אין לדידי ספק, כי פעולת דרקטור, הרואה כיצד עסקי החברה מתדרדרים והולכים, והנעשית לקידום האנטרס האישי שלו תוך קפוח האינטרסים של נושי החברה, מבטאת לא רק חוסר תום לב אלא עשוי להעיד גם על כוונת מרמה" באם הוכחו יסודותיו של סעיף 373 לפקודה, מוסמך בית המשפט להטיל על נושא המשרה סנקציות, החל בחיוב כספי (סעיף 373(א) לפקודה) ועד ענישה פלילית הכוללת מאסר בפועל (סעיף 373(ג) לפקודה).

אין כל מניעה לעשות שימוש מקביל הן בסעיף 373 לפקודה והן בסעיף 374 לפקודה (בכפוף לכך שנושא המשרה לא ישא בחיוב כפול): "למרות שלפי סעיף 373 לפקודת החברות נושא הדירקטור באחריות אישית ללא הגבלה לחבויותיה של החברה, רשאי ביהמ"ש לחייבו, לפי סעיף 374 לפקודת החברות, להחזיר את הכסף או הנכס שהשתמש בהם שלא כהוגן או נעשה "חב או אחראי עליהם"."

...

החברה לא קיבלה כאן סחורה וגם לא מכרה סחורה ולכן העדרו של מסמך כלשהו לתיעוד העסקה והעדר טביעות אצבע כלשהן לגבי המקבל ולגבי מטרתה של העסקה, מדברים בעד עצמם ומחזקים את המסקנה כי המשיב פעל להברחת כספים מן החברה, לצרכיו הפרטיים.

ראה לענין זה את ע"א (ת"א) 60041-05-12 עדי נופר נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 19.03.2014); עמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 3405-09-14 פלונית נ' אלמונית (פורסם בנבו, 15.11.2015) וכן ת"א (ת"א) 201880/02 סינואני **** נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ (פורסם בנבו, 23.09.2004): "הצדדים נחלקו בשאלה לפתחו של מי מוטלת היתה החובה לזמן את גמליאל לעדות, לנוכח העובדה שאין הוא מועסק כיום בנתבעת. סבורני שהנטל רובץ לפתחה של הנתבעת, הואיל ועד זה נמנה מטבע הדברים על "מחנה" הנתבעת, ועדותו היתה נחוצה לשם ביסוס טענות ההגנה של הנתבעת בהקשר זה."

סיכום נוכח כל האמור לעיל, אין מנוס מן המסקנה כי המשיב ניהל את עסקיה של החברה מתוך כוונת מירמה, בכך שנטל לעצמו סך של 9,440,335 ₪ מכספי החברה, לצרכיו הפרטיים שטיבם לא נתחוור.

גם פרופ' כהן בספרה לעיל הביעה עמדה דומה ביחס לאחריותם האישית של דירקטורים המתעלמים מנושים צפויים של החברה, ובהמשך לדבריה כמצוטט בסעיף 20, היא הוסיפה באומרה : ''דירקטורים שיתעלמו בנסיבות כאלה מהנפגעים הצפויים ויתנו את ההצהרה בדבר יכולת פרעון, עלולים להמצא אחראים.

תאמר איפה מעתה, כי דרקטור אשר חתם על תצהיר פרעון במסגרת הליך פירוק חברה מרצון, אחראי באופן אישי ככל והוא פעל ברשלנות או בהיעדר תום לב. עוולת הרשלנות מעוגנת בסעיפים 35-36 לפקודת הניזיקין, ושלושה הם יסודותיה: קיום חובת זהירות ביחסים שבין המזיק לניזוק (מושגית וקונקרטית), הפרת חובת הזהירות וגרימת נזק לניזוק בעקבות אותה הפרה (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1), 113).

למרפק יהיו סמכויות בית המשפט לפי פקודה זו לעניין סידור רשימת משתתפים ודרישות תשלום, ועליו לשלם את החובות לחברה ולהתאים את זכויות המשתתפים בינם לבין עצמם".

...

יודגש כי בהתאם לפסק הדין נדחתה דרישת התובעת לחייב את חב' מונה טורס בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורין בהתאם לסעיף 20 לחוק הגנת השכר, תש"ח – 1958 וזאת בנימוק כי חילוקי הדעות בין הצדדים יש בהם ממש, ובלשון פסק הדין "בנקודה זו נציין כי מצאנו שבמקרה שלפנינו, מאחר שהתובעת היא שהתפטרה והמחלוקת עמדה בשאלת הזכות לפיצויי פיטורים, התמלא תנאי זה באופן המצדיק ביטול פיצוי הלנת פיצויי פיטורים" (שם, סעיף 58 לפסק הדין).

בנסיבות העניין, אף טענת הנתבעים בנדון נדחית בזאת.

בנסיבות העניין, מאחר ובהתאם להלכה הפסוקה, כמפורט לעיל, עצם ההשתהות בהגשת התביעה אינו טעם מוצדק לקבלת טענת השיהוי בפן המשפטי, הרי הטענה נדחית.

לסיכום, התביעה מתקבלת ובהתאם לכך אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת, באמצעות בא כוחה, סך של 114,943 ש''ח. כמו כן, הנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, לתובעת, באמצעות בא כוחה, הוצאות האגרה ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך של 17,550 (כולל מע''מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הוצאות האגרה מיוםהגשת התביעה, 07.05.2015, ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

  (א)  התברר במהלך פירוקה של חברה שעסק שלה היתנהל תוך כוונה לרמות את נושיה או את נושיו של אדם אחר או לכל מטרת מירמה, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הכונס הרישמי או המפרק או כל נושה או מישתתף של החברה ואם נראה לו נכון לעשות כן, להצהיר שכל דרקטור שלה, שהיה ביודעין שותף בניהול העסק, ישא באחריות אישית ללא הגבלה לחבויותיה של החברה, כולן או מקצתן, כפי שיורה בית המשפט; לענין סעיף זה, "דרקטור" - בין בהווה ובין בעבר, לרבות כל מי שהדירקטורים היו רגילים לפעול לפי הנחיותיו או הוראותיו.

גם סעיף 373 לפקודה נותן לבית המשפט שיקול דעת להצהיר על חבות חלקית בלבד של דירקטורים לפי סעיף 373, הגביל לא אחת את הקף האחריות.

במקרה אחר שדן בעיניין זה (ת"א 137/93 קיסריה גלנויט תעשיות בע"מ (בפרוק) נ' אברהם שפירא, פ"ד תשנ"ו (2) (1992)), עתרו מפרקי החברה להצהרה כי הדירקטורים של התשלובת אחראים באופן אישי לחובות התשלובת ולסעד לפי סעיף 374 לפקודת החברות.

...

המסקנה היא כי יהיה על המשיבים לשלם את מלוא חובות החברות, כפי שייקבעו באופן סופי במסגרת ההליך.

סוף דבר: בהמשך לכל המצוין לעיל, נקבע כדלקמן: המשיבים 2-1, יחד ולחוד, יחוייבו בתשלום מלוא חובות החברות לאחר שייקבע היקפם באופן סופי ובנוסף יחוייבו בשווי הפעילות שהוברחה מהחברות למשיבה 3.

הבקשה נגד המשיבה 3 נדחית ללא צו להוצאות.

דהיינו - "חברה שהתאגדה לפי חוק זה, לפי פקודת החברות, פקודת החברות 1921 או פקודת החברות 1919". במילים אחרות: לא ניתן להרים מסך בישראל מכוח החוק בין חברה זרה ובין בעל מניות בה. דברים אלו אף נאמרו במפורש בפסיקה.

צוינה השקעה של 120,000 $ ברכישת מכונה תוך הבהרה שניתנה עוד בעת ההשקעה כי אין בנכונותו להתגייס בדרך זו, להוליד אחריות אישית שאינה קיימת לו (ר' בהקשר זה מוצג כ"א, השקעה אשר הייתה בשנת 2014).

טענות הצדדים בסיכומיהם; לא מצאתי להרחיב בטענות הצדדים בסיכומיהם שכן לאלה אדרש, ככל שנימצא צורך - אגב חלק ההכרעה, שם גם תוצג כל טענה, אגב הכרעה בה. יאמר עם זאת בקצרה כי התובעים חזרו למעשה על אותן טענות שהועלו בתביעה, תוך שהם טוענים - להרמת מסך ביחס לנתבע 1 וכן לחבות אישית נזיקית ולחבות של בעלי תפקידים בחברה מכוח דיני החברות.

אין באיזה מההסכמים התחייבות אישית של הבעלים (לא של נתבע 1 שנותר בהליך ולא של נתבע 2 שנמחק מהתביעה) וממילא היה מקום לתבוע תחילה את החברה ורק לחלופין לבקש הרמת המסך לבעליה.

אפילו היה מוכח כי נותר רשום כדירקטור גם באיזה מהמועדים הנוגעים לתביעה זו, לא מצאתי כי הוכחה עילה המצדיקה להטיל עליו חבות אישית.

...

ההדגשה שלי - ע.ז. לא הובאו ראיות לסתור טענתו זו ולא הורחב בעניין זה. ממילא לא מצאתי על יסוד אותו תדפיס לא ברור - כי יש מקום למסקנה שונה.

בהמשך לאמור התביעה אפוא נדחית.

בהתחשב בגובה התביעה וההליכים שהתקיימו ישלמו התובעים לנתבעים כקבוצה (בהתחשב בייצוג המשותף), בגין שכ"ט ב"כ סך של 300,000 ₪ (סכום של פחות מ-5% מגובה התביעה).