בנוסף, סעיף 5 לחוזי השכירות קובע כלהלן:
"מתחייב בזה השוכר לא... להשתמש בחדר המדריגות לשם איחסנה כלשהיא, או החזקת כלי-רכב או מטלטלים כלשהם בחצר, בגינה, או בגג או בשטחים האחרים של הבית או לעשות בהם שימוש כלשהוא מאחר שהחזקה בכל אלה נימצאת בידי המשכיר בלבד ומיועדים לשימושו הבלעדי לעשות בהם כעולה על רוחו בצורה או במשמעות כלשהם כגון להוסיף מבנים, לעשות שינויים סטרוקטורליים, תיקונים, הריסות, ומסירת השמוש בכל אלה לאחרים, ולא ימחה ולא יתנגד על כך השוכר".
בנוסף, ביום 20.8.1992 נחתם כאמור זכרון דברים בין הבעלים הקודם לבין הנתבע, במסגרתו הוסכם כי הנתבע רשאי לעשות שימוש בחדר הנוסף שבנה על גג הבניין (ראו נספח 3 לתצהירי התובעת בתביעת גטר).
אולם, בנגוד לאמור בהסכמי השכירות, וכפי שעולה מחומר הראיות - הנתבעים הציבו בגג סככה, שולחנות, עציצים, כיסאות והם אף עושים שימוש בגג הבניין לאחסנת ציוד פרטי ולקיום סדנאות יוגה מרובות משתתפים (ראו סעיפים 12-9 לתצהיר אוזמו ובתמונות המובאות שם).
...
גטר הגיש ערעור על פסק הדין וערעורו נדחה ביום 7.12.2010.
בעניינו, הנתבעים מחזיקים במושכרים משנת 1990, ומשכך כפופים להוראות התחילה שבחוק המקרקעין – כך שאין עוררין כי אין הנתבעים זכאים לטעון טענת התיישנות, ודין הטענה להידחות.
סוף דבר
הפועל היוצא הוא – כי חוזי השכירות המוגנת ואף זיכרון הדברים שנכרת עם גטר, כמו גם הסכם רכישת הבניין על ידי התובעת וההתכתבויות שנוהלו בין הצדדים משך השנים - מלמדות כולן כי לנתבעים הושכרו בשכירות מוגנת דירות מגורים על גג הבניין ותו לא.
הנתבעים, לא הצליחו להרים את הנטל שרבץ על כתפיהם ולא הוכיחו כי האמור בחוזי השכירות המוגנת איננו משקף את כוונת הבעלים הקודמים או נסוג מפני הסכמות בעל פה- שלא הובאו לתמיכה בהן אסמכתאות כלשהן.
מנגד, לא ראיתי לקבוע כי הנתבעים הפרו את חוזה השכירות באופן המקים נגדם עילת פינוי, או שקמה עילת פינוי אחרת על פי חוק הגנת הדייר, ועל כן תביעת הפינוי מן הדירות המוחזקות בשכירות שחוק הגנת הדייר חל עליה – נדחית ביחס לנתבעים כולם.
