אחוזי נכות על פגיעה בעצב הרדיאלי

סביר להניח שבנוסף לכאבים המתוארים האבחנה היא פגיעה בענף תחושתי של עצב הרדיאלי באיזור שורש כף היד, הרושם הקליני תואם לבדיקת EMG שרמזה על פגיעה תחושתית בעצב הרדיאלי הימני 30.6.14"

מחזיק כלי ביד הרבה זמן ותחושת הרדימות לא עוברת" הועדה דנה בטענות המערער ובממצאים שבפניה, וסיכמה את מסקנותיה כך: "לאחר שמיעת טענותיה של עו"ד והתובע לבקשת פס"ד מ 24/3/16 ועיינה שוב בבדיקת EMG מ 30/6/14 שמסקנותיה של הבדיקה היא "ממצאים אלו מעוררים חשד להפרעה אקסונלית קלה שטחית תחושתית מימין" ברור לפי תוצאות ה EMG שגם בתחום אלקטרופיזיולוגי לא נגרמה פגיעה בחלק מוטורי של העצב הרדיאלי ולפי סעיף 31(3)א מתבקש שיתוק בעצב הרדיאלי כגון פגיעה מוטורית ברורה לצורך קביעת אחוזי נכות כתוצאה מפגיעה בעצב הרדיאלי.

...

הוועדה יכולה היתה לבחון ממצאים אלה באמצעות בדיקה מוטורית, אך כאמור נמנעה מלעשות כן והגיעה למסקנה השגויה כי לא נותרה למערער נכות בתחום זה. לכך יש להוסיף, כי המערער נבדק בתחום הנוירולוגי במסגרת תיק תאונות אישיות על ידי מומחה מטעם בית משפט, פרופ' גדות, אשר קבע כי נגרם למערער נזק נוירולוגי ונותרה לו נכות בשיעור 19%, לאחר הפעלת תקנה 15 לתקנות.

טענות המשיב: דין הערעור להידחות על הסף מחמת התיישנות, הואיל והוגש בחלוף למעלה מתשעה חודשים ממועד שיגור ההחלטה לידי המערער.

אקדים ואציין, כי מאחר שהשתכנעתי כי דין הערעור להידחות לגופו, ממילא מתייתר הצורך לדון בטענת ההתיישנות שהעלה המשיב, לרבות שאלת קיומו של "טעם מיוחד" כהגדרתו בהלכת דולאני (עב"ל 33351-11-12 מוחמד דולאני – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 26.9.2017.

לאור כל האמור, ומאחר שהוועדה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר שמכוחו התכנסה, דין הערעור להידחות.

ביום 29.2.20 נבדק המערער על ידי ד"ר רפיק מסאלחה, מומחה נורולוגי, אשר קבע בחוות דעתו כי הפגיעה מיום 16.12.18 הותירה אצל המערער נכות נוירולוגית צמיתה בשיעור 15% לפי סעיף 31(3)(א)-(ב) (מותאם), פגיעה בעצב רדיאלי ימני בצורה קלה.

להלן קביעותיה של הועדה, כעולה מפרוטוקול הדיון מיום 22.5.20: "מבחינה נוירולוגית הועדה עיינה בחוו"ד ד"ר מסאלחה 29.2.2020 שהמליץ על נכות בשיעור 15% הפרעה רדיאלית בעקבות חבלה בבסיס אצבע 2 יד ימין עם שברים ואחרי ניתוח תיקון. הועדה מציינת כי הנכות האורתופדית שנקבעה הנה עפ"י סעיף של קטיעה ועל כן לא ניתן להוסיף לה נכות נוירולוגית נוספת גם אם היא קיימת לאור האמור הועדה דוחה את הערר מבחינה נוירולוגית.

בית הדין הארצי קבעה לעניין זה, כי הוראות תקנה 11(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956, העוסקת בהגבלת אחוזי הנכות אשר ייקבע בגין פרק, גפה או עין, וקובעת כי זו לא תעלה על אחוזי הנכות שנקבעו לגבי כל אחד מהם – אינן מצמצמות את הוראות סעיף 45 וכי קביעת אחוזי הנכות בהתאם לסעיף 45 אף אינה מגבילה את צירוף הפגימות שבו רק לנכויות המפורטות בסעיפים 43, 44, 45 לסעיפי הליקוי [ראו בהקשר זה גם: דב"ע 1128/01 אליעזר רוזנפלד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ג 57; עב"ל 100/10 יצחק לוי נ' המוסד לביטוח לאומי (25.3.2010)].

...

לסיכום – לנוכח האמור לעיל, עניינו של המערער יוחזר אל הוועדה הרפואית לעררים אשר תדון בנכות הנוירולוגית של המערער ותתייחס התייחסות עניינית ומנומקת לחוות דעתו של ד"ר מסאלחה מיום 29.2.2020.

משהתקבל הערעור, ישלם המשיב למערער הוצאות בסך 3,000 ₪ בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

עובדת השקום אין דבר כזה שניגשת אלי עם דבר הזה בלבד, זה כמו שאני אשב בועדה ויגידו לי תיקבע אחוזי נכות על סמך מיסמך אחד מרופא מישפחה, אני לא מקבל שום החלטה עד שלא עומדים בפני כל המסמכים בתיק.

החלטתו של הרופא התקבלה בתום לב ולא שמאן דהוא הורה לעשות כן. הרופא נימק החלטתו על בסיס הידע הרפואי שבאמתחתו ולאור ניסיונו רב השנים: "ניתנו אחוזי נכות לגבי הכתף, הגבלה בתנועות וציינו כתף קפואה. על פי הספרות, כשכתף קפואה ללא פגיעה במפרק הכתף או בשרוול המסובב, עד שנתיים – חולף. כמו כן ידוע וע"פ ניסיוני ולא מעט היה, גם בתקופה ההיא לא מעט, לאחר ניתוח הופעה של שיתוק העצב הרדיאלי מופיע בסביבות בין 2% ל-17% מהמנותחים כאשר היתאוששות לאחר 60 ומשהו, 68 חודש, מעל 90% זה ההיתאוששות, כאשר מדובר בשיתוק חלקי גם אחוזי הנכות שניתנו ניתנו בגין שיתוק של העצב הרדיאלי והגבלת תנועות בגין כתף קפואה וכפי שציינתי כתף קפואה שנתיים מההופעה החלמה מלאה ברוב המקרים, יכול להיות שיימשך יותר." (עמ' 7 לפ' שורות 7-1 לעדות הרופא) "במקרה הנ"ל, גם אם הייתי רוצה להזמין כרטיסים (הכוונה לתיק בקופת החולים – הוספה לא במקור – א.ג.כ.), לא היה לי מאיפה. אז רק על הניסיון הקליני רב השנים יכולתי להסתמך על הידע שלי, זה הכול." (עמ' 10 לפ' שורות 23-22 לעדות לעדות הרופא) הרופא נימק בפשטות ובלקוניות (לא במובן השלילי של המילה) כי נכותו של התובע ניתנת להטבה עם השנים.

...

בערעור שהוגש ע"י התובע לביה"ד הארצי לעבודה, התקבל הערעור בדעת רוב ונקבע: "נותר להחליט מה משמעות הקביעה כי אין לטעמי אפשרות לתת תוקף להחלטת ד"ר סטצקביץ, אך זאת לא בשל כך שהשתכנעתי שניתנה שלא כדין אלא בשל שלא עמדו ראיות והסברים המאפשרים לבדוק זאת (לרבות תשובות של ד"ר סטצקביץ שיינתנו על בסיס החומר הרפואי הרלוונטי). בנסיבות המקרה אינני סבורה שניתן לקבל החלטה כה משמעותית (שהפכה משמעותית עוד יותר בהתחשב בחלוף הזמן והעצירה המוחלטת של תשלומי הגמלאות למערער) לכאן או לכאן רק על יסוד נטלי שכנוע, שהצדדים אף לא טענו לגביהם. שוכנעתי לפיכך שאין מנוס כי אם להחזיר את התיק לבית הדין האזורי לצורך שמיעה מחדש של עדותו של ד"ר סטצקביץ, לאחר שיתאפשר לו לעיין בכל החומר, על מנת לשמוע ממנו מדוע קיבל את ההחלטה שקיבל. צודק המערער שבהתאם להלכה הפסוקה כמו גם נוהלו הפנימי של המוסד, "לא יכול להיות מצב שבו רופא מוסמך יחליט לשלוף סתמית תיק מערימת התיקים המצויים במשרדו כך סתם" (שהרי גם כאשר תיק "נשלף" באופן מדגמי, "שליפה" זו כשלעצמה אינה יכולה להוביל להחלטה על בדיקה מחדש מבלי שנערכת בדיקה מקצועית המלמדת כי מתקיימים בו התנאים המצדיקים בדיקה מחדש).

(עמ' 12 לפ' שורות 28-26 עד עמ' 13 שורות 2-1) מצאנו כי הרופא נימק כדבעי את ההצדקה לבדיקת המערער בוועדה רפואית.

לא מצאנו הצדקה בשלב התחלתי זה לעצור את תשלום הגימלאות לפני שהוועדה הרפואית תיתן החלטתה וזאת מבלי להיכנס לשאלה אם לתובע דמי קיום ללא תשלום הגימלאות.

סוף דבר: התביעה נדחית, בכפוף לאמור בסעיפים 11 ו- 16.

רק משהבהיר בית המשפט לתובעת חד משמעית שלא תוכל לנהל את תביעתה בלא קביעת נכות רפואית, הוגש מטעם פרופ' כראל "מכתב הבהרה", שאינו עולה כדי חוות דעת (שכן פרופ' כראל, לא חזר על ההצהרה הנדרשת) בגדריו אמד לתובעת נכויות משמעותיות בתחום האורתופדי כדלקמן: פגיעה בעצב מדיאני מימין – 40%.

פגיעה בעצב רדיאלי מימין – 30%.

פרופ' נרובאי חזר בעדותו על הדברים, וציין, כי בדרך כלל אחוזי נכות מוענקים על ידי רופא שמתעסק במערכת הנפגעת, והוסיף והתייחס לנכויות שקבע פרופ' כראל תוך שהוא מדגיש כי אין בחוות הדעת את הפרוט הנידרש על מנת לקבוע את הנכויות שנקבעו.

ראו בעיניין זה רע"א 3816/96 א ג' ג' נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ (30/1/97): "אין ספק שראוי, ככלל, למנות כמומחה אדם שיש לו היתמחות באותו תחום רפואי בו נידרשת חוות הדעת. זו הפרקטיקה הנוהגת וכך ראוי. תחומי הרפואה השונים דורשים היתמחות מיוחדת, ונדרשים ידע וניסיון מיוחדים בכל תחום רפואי. מומחה באורטופדיה, לא בהכרח יהיה לו הידע הנידרש בתחום הנוירולוגיה, או רפואת שיניים. ייתכנו, על כן, מקרים בהם מינויו של רופא כמומחה ייפסל. כך, לדוגמא, אם ימונה רופא ליתן חוות דעת רפואית בתחום אשר אין לו בו כל מומחיות. מינוי כזה יענה על דרישת התקנות, על פיה ניתן למנות רופא כמומחה בכל ענין רפואי. אך שיקול הדעת שעמד ביסוד המינוי יימצא לקוי עד כי יצדיק היתערבות ובטול למינוי". וכן ראו: ע"א 676/88 יחזקאל נ' בידרמן חברה לביטוח בע"מ (1/12/1988): "ברי, שבדרך כלל, כשמתבקש צד להוכיח נכות בשטח רפואי מסוים, ראוי שחוות הדעת בקשר לכך תנתן על ידי רופא מומחה באותו שטח רפואי ( וראה גם הגדרת 'מומחה' בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים),תשמ"ז-1986). הרפואה כוללת ענפים שונים, ולכל ענף דרושה היתמחות מיוחדת. בדרך כלל, רק מי שמומחה באותו שטח רפואי הנו בעל מטען הידע והניסיון הנדרשים כדי לאבחן מצבו של חולה באותו שטח ולקבוע אם נותרה לו נכות באותו שטח רפואי. בהתאם לכך גם קיימות הוראות חוק הדורשות קיום תנאים בדבר שנות ניסיון ועמידה בבחינות, כדי לעסוק בענפי רפואה מסוימים. עם זאת, אין לשכוח, שלכל רופא השכלה וידיעה כללית בענפי הרפואה השונים, ולעיתים יכול רופא כללי, או רופא אשר התמחותו בשטח רפואי אחד, לחוות דעתו גם בשטח אשר יש לו בו ידע, אפילו אין בידו תעודת מומחה לעסוק באותו שטח רפואי. השאלה אם יש לו הידע המספיק באותו שטח רפואי, ובאיזו מידה ניתן לסמוך על חוות דעתו, עניין הוא לבית המשפט לענות בו. וכמו בכל עניין בו נידרשת הוכחה במשפט אזרחי, על בית המשפט לשקול ולהחליט אם די בראיות הרפואיות שבאו בפניו על מנת לשכנע במידת השיכנוע הנדרשת במשפט אזרחי בדבר קיומו של ממצא רפואי לו טוען מי מהצדדים שבפניו" המומחה התעסוקתי, ככלל, נסמך על הנכות שנקבעת על ידי המומחים הרפואיים ולא קובע אותה בעצמו.

...

בנסיבות אלה, לטעמן דינה של התביעה נגד הנתבעת להידחות בהעדר יריבות ובהתאם גם דינה של ההודעה לצד ג', שכן אין לתובעת יריבות ישירה בתביעתה נגד צד ג'.

מכל הטעמים המפורטים לעיל, איני רואה לצרף דעתי לדעת השופט בעניין ממן, שעה שברי, כי הכוונה בפוליסה דנן היתה לתשלום חד פעמי.

סוף דבר דינה של התביעה להידחות שכן לא עלה בידי התובעת להוכיח קיומו של "מקרה ביטוח" בהתאם להגדרות הפוליסה ואף אם יאמר, כי הוכיחה קיומם של אירועים תאונתיים בלתי צפויים לא עלה בידה להוכיח את שיעור הנכות הצמיתה שנגרמה בתקופת הביטוח.

משנדחית התביעה, תדחה גם ההודעה לצד שלישי.

בבית החולים אובחן התובע כסובל, בין היתר, משבר פתוח בשוק שמאל, שבר בהומורוס מימין, שבר באגן, פגיעה בעצב הרדיאלי מימין, וכן מפצע פתוח עמוק בכף יד שמאל.

בהתאם, העריך המומחה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 19% מיום 1/3/2015, על פי החלוקה הבאה: 10% בגין השפעה קלה על כושר הפעולה סביב ברך שמאל, לפי סעיף 35(1)(ב) מותאם לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"), וכן 10% בגין הצלקות, לפי סעיף 75(1)(ב) לתקנות.

בנוסף, הפניתה הנתבעת לפסיקת בית המשפט העליון לפיה, לטענתה, במקרים בהם נגרמה נכות בשיעור נמוך ובית המשפט משתכנע כי יש בה להשפיע על תיפקודו של הניזוק, ייפסק בראש הנזק של הפסדי ההישתכרות פיצוי בסכום גלובלי, תחת חישוב אקטוארי המבוסס על אחוזי נכות.

...

יוצא אפוא, כי התאונה לא השפיעה על שכרו של התובע ועל יכולתו לעבוד בעבודה נוספת במהלך שירותו הצבאי.

לסיכום - הפיצוי המגיע לתובע בגין נזקיו עומד על סך של 482,000 ₪.

מסכום זה יש לנכות את התשלום התכוף ששולם לתובע ביום 18.10.2013 בסך של 15,000, בתוספת הצמדה וריבית להיום - 15,800 ₪ במעוגל, ועל פי האמור בסעיף 27 לפסק דין זה. סוף דבר השורה התחתונה אפוא היא, שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 482,000 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% + מס ערך מוסף.