בסעיף מסקנות קבעה הועדה כך :"הועדה מתכנסת מתוקף פס"ד 14.6.21. הועדה שמעה בקשב רב את טענות התובעת ובא כוחה. בא כוח התובעת הדגיש בפי הועדה כי למרות ההתעמרות המתמשכת של האב בתובעת כפי שמתועדת במסמכים הרפואיים ובחוות הדעת, קיים מועד ספציפי שהוא 30.4.12 שאליו מיוחסת עיקר חווית הטראומה של התובעת. הועדה הכירה בתסמונת הפוסט טראומטית כארוע תאונתי ואף קבעה 30% בגין תיסמונת זו. ועל כן אין משמעות לדיון בעיניין התפתחותה של התיסמונת הפוסט טראומטית בתובעת. לעניין הפיברומיאלגיה, הועדה ציטטה מתוך התיק הרפואי מספר רב של אירועים בהם התלוננה התובעת בפני רופאה על תיסמונות כאב מסוגים שונים. אירועים אלה אינם מוגבלים אך ורק למועדי ההריונות של התובעת וקיימים גם במועדים אחרים. רצף התלונות של התובעת, וגם מיגוון התלונות מעידים על קיומה של תיסמונת כאב כרונית ומתמשכת שקדמה בשנים רבות לתאונה הנדונה. גם אם לא ניתנה לתיסמונת זו כותרת פורמלית 'פיברומיאלגיה' אין ספק כי זו האבחנה שיש לייחס לתובעת גם בתקופה קודמת זו. לציין, כי פרופ' בוסקילה בחוות דעתו, וגם בחוו"ד משלימה מיום 7.6.20 אינו מתייחס כלל לעברה של התובעת. גם ד"ר הינדי הראומטולוג בחוו"ד שנתן בועדה מדרג ראשון לא היתייחס בחוות דעתו לעברה של התובעת. הועדה סבורה כי נוכח עברה העשיר של התובעת, הפיברומיאלגיה הייתה קיימת טרם התאונה הנדונה ואין מקום לקבוע קשר סיבתי בין תיסמונת הפיברומיאלגיה לבין התאונה הנדונה.גם לתפיסתו של בא כוח התובעת, תיסמונת הכאב המיוחסת כיום לתובעת הנה פועל יוצא וחלק מתסמונת הפוסט טראומטית אשר הוכרה וגם זכתה לאחוזי נכות ברף הגבוה. ככל שקיימים כיום כאבים, הם חלק מהנכות שנקבעה בגין התיסמונת הפוסט טראומטית ואין מקום לקבוע להם נכות נפרדת תחת איבחנה נפרדת של פיברומיאלגיה. החלטת הועדה אינה מאיינת את המאמרים שהציג בא כוח התובעת לעניין קשר סיבתי בין טראומה לבין פיברומיאלגיה. הועדה קובעת כי הקשר הסיבתי אינו מיתקיים משום שמחלת הפיברומיאלגיה הייתה קיימת לתובעת טרם התאונה הנדונה. בשולי הדברים, תציין הועדה כי עפ"י תקנות הביטוח הלאומי (תיקון מיום 24.1.22) לא תקבע נכות נפרדת בגין פיברומיאלגיה והתסמונות האחרות הנילוות לה, וכולם ייקבעו תחת נכות אחת כוללת, תיקון זה מחזק את הקביעה שככל שקיימת תיסמונת כאב הנילוות לתיסמונת הפוסט טראומטית, היא נכללת במסגרת הנכות שנקבעה בגין PTSD בשיעור 30%. יצוין כי גם לשיטתו של ד"ר הינדי בחוות דעתו, הנכות התפקודית של התובעת הנה בשיעור 30%, ומכאן גם אילו הייתה תיסמונת הכאב חלק מהתאונה הנדונה, התובעת לא קופחה באחוזי הנכות שנקבעו לה. לסיכום: הועדה קובעת כי אין קשר סיבתי בין הפיברומיאלגיה לתאונה הנדונה. הועדה סבורה כי מכלול תלונותיה של התובעת באים לידי ביטוי בנכות של 30% שנקבעה בגין PTSD והנימוקים שהוסברו".
המערערת טוענת כי לועדה ניתנה הנחיה ברורה לידון בשאלת הקשר הסיבתי בין התיסמונת הפוסט טראומטית שהתפתחה אצלה עקב ארוע ספציפי ובין התפרצות הפיברומיאלגיה.
...
ביום 22.11.20 התכנסה הוועדה לסיכום הדיון וקבעה כך –"הוועדה עיינה בכרטיס רפואי כללי ואורטופדי. קיים תיעוד מתמשך לאורך שנים טרם התאונה הנדונה על תלונות כאב לדוג': ביקורים ב 11.6.06, 14.6.2005, 20.6.2006, 8.7.07 עם תלונות חוזרות ומתמשכות על כאבי רגליים. ביקורים מ 20.1.07, 22.11.07, 6.12.07, עם תלונות על כאבי מפרקים 'מתמשכים איומים', 9.1.08 תלונות על כאבי שרירים וכאבי ראש, 13.11.09 תיעוד של כאבים על מפרק הלסת מזה שנה. לציין כי כאבים במפרק הלסת מופיעים בביקורים נוספים. 1.10.10 תלונות על כאבי גב, 26.1.11 תלונה מתמשכת וחוזרת של כאב בין צלעי מתמיד ומתמשך. בנוסף קיים תיעוד על כאבי ראש ומיגרנה לרבות טיפול תרופתי. ועדה עיינה בחוו"ד של ד"ר בוסקילה 7.9.20 אשר מתאר קשר בין תסמונת פוסט טראומטית לבין פיברומיאלגיה. תציין הוועדה כי האירועים הפוסטטראומטיים המתוארים במאמרים מיוחסים לאירוע טראומטי ברור במועד ידוע ובולט ולא להתפתחות הדרגתית של מתח במקום העבודה. גם בתחומים אחרים ופסיקות חוזרות של בי"ד אין הכרה באירוע של מתח מתמשך כגורם לתאונת עבודה בתחום הגופני. התיעוד של תלונות חוזרות על כאבים מתמשכים לאורך זמן באזורים שונים בחלקם אף אופייניים לפיברומיאלגיה (לדוגמה TMF) יכולים להעיד כי אבחנה של פיברומיאלגיה או תלונות יכולות להתאים לפיברומיאלגיה היא קיימת ויכולה להתאים אצל המבוטחת גם אם לא אובחנו תחת כותרת זו. תלונות אלה אינן מוזכרות בחוו"ד של ... בחוו"ד בדרג ראשון וגם אינן מוזכרות בחוו"ד של ד"ר בוסקילה. יש בתלונות אלה לנתק את קש"ס בין התאונה הנדונה לאבחנה של הפיברומיאלגיה. הוועדה מקבלת את ערר המוסד וקובעת כי אין קש"ס בין פיברומיאלגיה לתאונה הנדונה. נכותה בגין הנכות הנפשי כפי שקבעו בוועדה דרג I בשיעור 30% לפי סעיף 34(ב)(4). כפי בוועדת רשות מיום 30.3.20 הנ"ל חזרה לעבודתה ללא ירידה בהכנסות ולכן אין להפעיל תקנה 15".
על קביעה זו הגישה המערערת ערעור ראשון לבית דין זה (ב"ל 1340-02-21).
בסעיף מסקנות קבעה הוועדה כך :"הוועדה מתכנסת מתוקף פס"ד 14.6.21. הוועדה שמעה בקשב רב את טענות התובעת ובא כוחה. בא כוח התובעת הדגיש בפי הוועדה כי למרות ההתעמרות המתמשכת של האב בתובעת כפי שמתועדת במסמכים הרפואיים ובחוות הדעת, קיים מועד ספציפי שהוא 30.4.12 שאליו מיוחסת עיקר חווית הטראומה של התובעת. הוועדה הכירה בתסמונת הפוסט טראומטית כאירוע תאונתי ואף קבעה 30% בגין תסמונת זו. ועל כן אין משמעות לדיון בעניין התפתחותה של התסמונת הפוסט טראומטית בתובעת. לעניין הפיברומיאלגיה, הוועדה ציטטה מתוך התיק הרפואי מספר רב של אירועים בהם התלוננה התובעת בפני רופאה על תסמונות כאב מסוגים שונים. אירועים אלה אינם מוגבלים אך ורק למועדי ההריונות של התובעת וקיימים גם במועדים אחרים. רצף התלונות של התובעת, וגם מגוון התלונות מעידים על קיומה של תסמונת כאב כרונית ומתמשכת שקדמה בשנים רבות לתאונה הנדונה. גם אם לא ניתנה לתסמונת זו כותרת פורמאלית 'פיברומיאלגיה' אין ספק כי זו האבחנה שיש לייחס לתובעת גם בתקופה קודמת זו. לציין, כי פרופ' בוסקילה בחוות דעתו, וגם בחוו"ד משלימה מיום 7.6.20 אינו מתייחס כלל לעברה של התובעת. גם ד"ר הינדי הראומטולוג בחוו"ד שנתן בוועדה מדרג ראשון לא התייחס בחוות דעתו לעברה של התובעת. הוועדה סבורה כי נוכח עברה העשיר של התובעת, הפיברומיאלגיה הייתה קיימת טרם התאונה הנדונה ואין מקום לקבוע קשר סיבתי בין תסמונת הפיברומיאלגיה לבין התאונה הנדונה.גם לתפיסתו של בא כוח התובעת, תסמונת הכאב המיוחסת כיום לתובעת הינה פועל יוצא וחלק מתסמונת הפוסט טראומטית אשר הוכרה וגם זכתה לאחוזי נכות ברף הגבוה. ככל שקיימים כיום כאבים, הם חלק מהנכות שנקבעה בגין התסמונת הפוסט טראומטית ואין מקום לקבוע להם נכות נפרדת תחת אבחנה נפרדת של פיברומיאלגיה. החלטת הוועדה אינה מאיינת את המאמרים שהציג בא כוח התובעת לעניין קשר סיבתי בין טראומה לבין פיברומיאלגיה. הוועדה קובעת כי הקשר הסיבתי אינו מתקיים משום שמחלת הפיברומיאלגיה הייתה קיימת לתובעת טרם התאונה הנדונה. בשולי הדברים, תציין הוועדה כי עפ"י תקנות הביטוח הלאומי (תיקון מיום 24.1.22) לא תיקבע נכות נפרדת בגין פיברומיאלגיה והתסמונות האחרות הנלוות לה, וכולם ייקבעו תחת נכות אחת כוללת, תיקון זה מחזק את הקביעה שככל שקיימת תסמונת כאב הנלוות לתסמונת הפוסט טראומטית, היא נכללת במסגרת הנכות שנקבעה בגין PTSD בשיעור 30%. יצוין כי גם לשיטתו של ד"ר הינדי בחוות דעתו, הנכות התפקודית של התובעת הינה בשיעור 30%, ומכאן גם אילו הייתה תסמונת הכאב חלק מהתאונה הנדונה, התובעת לא קופחה באחוזי הנכות שנקבעו לה. לסיכום: הוועדה קובעת כי אין קשר סיבתי בין הפיברומיאלגיה לתאונה הנדונה. הוועדה סבורה כי מכלול תלונותיה של התובעת באים לידי ביטוי בנכות של 30% שנקבעה בגין PTSD והנימוקים שהוסברו".
המערערת טוענת כי לוועדה ניתנה הנחיה ברורה לדון בשאלת הקשר הסיבתי בין התסמונת הפוסט טראומטית שהתפתחה אצלה עקב אירוע ספציפי ובין התפרצות הפיברומיאלגיה.
לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק, לדעתי דין הערעור להידחות:
כידוע, על הוועדה למלא בדיוק אחר האמור בפסק הדין המחזיר- לא יותר ולא פחות (דב"ע (ארצי) נא/29-01 מנחם פרנקל – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160, 162).
לאור כל האמור, לא מצאתי לנכון להתערב בקביעתה הרפואית של הוועדה, המושתתת על שיקול דעתה המקצועי ולפיה אין לקבוע למערערת דרגת נכות נוספת בגין פיברומיאלגיה, או דרגת נכות בשיעור גבוה יותר.
לאור כלל האמור, הערעור נדחה.
