אחוזי נכות בגין פגיעות בברך ובקרסול

בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 3.5.2007 נקבע בין היתר כך: "הועדה עיינה והשוותה בדיקתה דהיום עם בדיקת הועדה שהתקיימה ב - 4/97, שבה נקבעו אחוזי הנכות כתוצאה מהשבר בעצם ירך ימין ובעצם עקב ימין. אז היה יישור בתנועות ברך ימין עם הגבלה קלה מאד בכיפוף, כאשר לא נמצאה הגבלה בתנועתיות הקרסול הימני. כיום באופן ברור קיימת הן הגבלה בתנועתיות הברך הימנית עם דילדול של שרירי הירך מימין עם נפיחות סינוביאלית. כמו כן הגבלה ניכרת בתנועתיות קרסול ימין עם דילדול שרירי ה.. מימין. אי לכך לדעת הועדה קיימת החמרה הן לגבי הברך והן לגבי הקרסול מימין וקובעת: 10% לפי סעיף 48(3)(א), ועל ברך ימין בגלל הפגור ביישור של 10 (מעלות); 10% לפי סעיף 48(2)(ו)II ו- 5% על ההגבלה בכיפוף לפי ס' 48(2)הII, וזאת בהפחתה של 10% לפי סעיף 35(1)(ב) על מצב קודם. מאחר והסיבה לאוסטרמוטריטיס החד צדדית הוא בשבר הסופראקונדולרי של עצם הירך שהוא המצב הקודם לאוסטרמוטריטיס הפחתת הנכות לפי סעיף 35(1)(ב) הנה מ- 10% הנכות לפי סעיף 48(2)(ו)II". כלומר, בהחלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 3.5.2007 נקבעו למערערת הנכויות הבאות בגין הפגיעה ברגל ימין: 6.1.

...

הכרעה: לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, אנו קובעים כי דין הערעור להתקבל כך שעניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים, על מנת שתדון מחדש בעניין ניכוי מצב קודם על פי סעיף 35(1)(ב) לרשימת הליקויים מדרגת הנכות שנקבעה למערערת על פי סעיף 48(2)(ו)II. אין בידינו לקבל את טענת המערערת כי בית הדין יכול לקבוע את דרגת הנכות של המערערת בעצמו, ואין צורך להחזיר את עניינה לוועדה הרפואית לעררים.

לפיכך, אין מנוס מהחזרת עניינה של המערערת לוועדה הרפואית לעררים.

סוף דבר: עניינה של המערערת מוחזר לוועדה הרפואית לעררים, על מנת שתדון מחדש בעניין ניכוי מצב קודם על פי סעיף על פי סעיף 35(1)(ב) לרשימת הליקויים, מדרגת הנכות שנקבעה למערערת על פי סעיף 48(2)(ו)II. תשומת לב הוועדה מופנית לכך שבדיון בוועדה הרפואית לעררים מיום 23.7.1998 נקבעה למערערת דרגת נכות בשיעור של 10% על פי סעיף 35(1)(ב) לרשימת הליקויים, דהיינו נקבע במפורש כי נכות זו נגרמה למערערת כתוצאה מהתאונה, ואין כל קביעה כי הייתה למערערת נכות כלשהי לפני התאונה.

תמצית העובדות וטענות הצדדים: המערערת הגישה תביעתה למשיב ביום 27.9.16 ונקבעה לה נכות רפואית משוקללת בשיעור 62% בגין הליקויים הבאים בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן – התקנות): 30% נכות נפשית, 15% נכות בגין פגיעה בע"ש מתני, 20% בגין פגיעה בבירכיים ובקרסוליים, 10% בגין פיברומיאלגיה ו- 10% בגין דום נשימה בשינה.

לתקופה שקודמת ל-3/17 הועדה _____ החלטה דרג 1 ודוחה את הערר" לטענת המערערת, הועדה לא התייחסה לכך שפריטי הליקוי שעל בסיסם נקבעו לה אחוזי נכות קובעים הגבלה בכושר העבודה.

...

לגופו של עניין, ביחס לטענת המערערת לפיה הוועדה לא התייחסה לכך שפריטי הליקוי בתקנות קובעים קיומה של מגבלה בכושר העבודה, הרי שאין בידי לקבל טענה זו. עצם הקביעה, כי המערערת איבדה 74% מכושרה להשתכר מעידה על כך שהוועדה סברה כי למערערת הגבלה ניכרת בכושר העבודה ועל כן קיבלה את הערר והעלתה את אחוזי אי הכושר.

קיומה של הגבלה בכושר העבודה, הן ניכרת והן בינונית, אינה מובילה למסקנה כי המערערת איבדה לחלוטין את כושרה להשתכר, כפי שהיא מנסה לטעון, שכן אין הדבר עולה מלשון התקנות ואף אינו תואם את טענתה, באבחון הרפואי מיום 8.3.17, לפיה היא עובדת בעבודה משרדית 2-3 שעות ביום, 5 ימים בשבוע.

הנה כי כן, החלטת הוועדה מנומקת ומפורטת ולא מצאתי כי נפל בה פגם משפטי המחייב התערבות בה. סוף דבר: לנוכח כל המפורט לעיל, משלא הוכח כי נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה, הערעור נדחה.

התובע פונה לבית החולים רמב"ם שבחיפה שם אובחן כי הוא סובל משברים רבים בגפיו ובין היתר משבר בברך שמאל, בקרסול וכף רגל שמאל, שבר בפטישון בקרסול ימין, שבר בעצם הקלנקאום ברגל ימין.

הפער בין המומחים, שהערכותיהם קרובות, מקורו בחישוב אחוז הנכות בגין הפגיעה ברגלו השמאלית של התובע, ובהקניית נכות בגין הפגימה בגפה העולה על הנכות בגין קטיעתה.

...

סוף דבר בשים לב לכל האמור אני קובע כי החברה הקבלנית כאן בונים בע"מ וחוני ביבי אחראים ביחד ולחוד לפצות את הנתבע בגין הנזקים שנגרמו לו וכי אין לייחס לתובע כל אשם תורם.

כמו כן אני קובע כי חלוקת האחריות בין הנתבעים 1- 2 היא 75% על החברה הקבלנית ו-25% על חוני.

כמו כן אני מחייב את הנתבעות 2 ו-3 לשפות את המוסד לביטוח לאומי בסך השווה ל- 25% מסך גמלאות המוסד לביטוח לאומי כפי שיפורטו ויאושרו על ידי בית המשפט.

לפי המסמכים שצורפו לכתב התביעה, מהמסמך שכותרתו 'סיכום יעוץ – יעוצים – אף אוזן גרון' מיום התאונה, התובעת "ניחבלה בגפיים, ראש (פריאטלי ימני, לסת ימני)."; בהמשך אותו מיסמך נכתב: "כעת מתלוננת על כאבים בגפיים, שיניים בצד ימין." בנוסף לכך, בוצעה לתובעת בדיקת CT ראש, ובסיכום הבדיקה נרשם על-ידי הרופא המפענח "לסיכום: ללא עדות לדמם תוך גולגולתי או שבר." ביום 29.1.2014, שלושה ימים לאחר התאונה התלוננה התובעת בפני רופאה מומחית ברפואה פנימית בקופת החולים על "כאבי ראש, כל הגוף כואב."; במימצאי הבדיקה נקבע: "ניראת סובלת מאוד. רגישות בבית החזה, כתף שמאל ירך שמאל, המטומה בצד ימין של קרקפת." ביום 6.2.2014, כשבוע לאחר מכן, התובעת עדיין התלוננה בפני הרופאה על "כאבי ראש, רעש באוזניים... עדיין כאבי ברך שמאל וירך שמאל. עדיין כאבים בפנים מימין..."; לאחר בדיקה זו נקבע "אי כושר מלא: הנ"ל אינו מסוגל לעסוק בעבודתו ואף לא בעבודה מתאימה אחרת." תאונה זו הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל. ועדה רפואית של המל"ל אשר בדקה את התובעת קבעה לה 15% אחוזי נכות לפי הוראת תקנה 41(4) ב' לתקנות הביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות המל"ל") "בגין כתף שמאל" וכן - נכות נפשית בשיעור 10% לפי סעיף 34(ב) 2 לתקנות המל"ל. בנוסף לכך, הועדה לא הפעילה את תקנה 15 ובנימוקים להחלטתה נכתב כי "התובעת חזרה לעבודתה ואין ירידה משמעותית בהכנסותיה לכן הועדה בדעה כי אין מקום להפעיל תק' 15." מעיון במסמכיה הרפואיים בעיניינה של התובעת עובר לתאונה עולה כי ביום 25.7.2005 התלוננה התובעת על "כאבים חוזרים בחגורת הכתפיים גב האמות, מפרקים קטנים בכפות ידיים, CRP מוגבר, הפניה לראומטולוג". ביום 15.1.2014, אך כעשרה ימים טרם התאונה, התלוננה התובעת שוב על כאביה בכתפיים, ובעקבות תלונתה הופנתה לבדיקת אולטרא סאונד באבחנה הבאה: "תלונות חוזרות על כאבים בשתי הכתפיים. מופנית לצילומים + בבדיקת א.ס." בבקשה להבאת ראיות לסתור שהוגשה בנידון מטעם הנתבעת, טוענת הנתבעת כי בפני הועדה של המוסד לביטוח לאומי ( להלן: "ועדת המל"ל") לא עמדו מלוא המסמכים הרפואיים בעיניינה של התובעת, וייתכן כי אילמלא היו בפניה כל המסמכים בדבר עברה האורתופדי של התובעת בענין הכתף, היה בכך כדי להשפיע על קביעתה וכן על קביעת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין כאביה של התובעת בכתף שמאל.

הנתבעת גם טוענת כי ועדת המל"ל אשר בדקה את התובעת לאחר התאונה מושא תביעה זו, קבעה לה אחוזי נכות בגין פגיעה בכתף שמאל, וזאת - אף על פי שהתובעת לא התלוננה על כאבים בכתף מיד לאחר התאונה.

תחת תת - הכותרת 'סיכום ומסקנות' ועדת המל"ל קובעת: "מבחינה אורטופדית – בגין כתף שמאל נקבעת נכות בשיעור 15% לפי 41 (4) בגין ע"ש מתני לא נותרה נכות, בקרסול וברך שמאל לא נותרה נכות.

...

לפי המסמכים שצורפו לכתב התביעה, מהמסמך שכותרתו 'סיכום יעוץ – יעוצים – אף אוזן גרון' מיום התאונה, התובעת "נחבלה בגפיים, ראש (פריאטלי ימני, לסת ימני)."; בהמשך אותו מסמך נכתב: "כעת מתלוננת על כאבים בגפיים, שיניים בצד ימין." בנוסף לכך, בוצעה לתובעת בדיקת CT ראש, ובסיכום הבדיקה נרשם על-ידי הרופא המפענח "לסיכום: ללא עדות לדמם תוך גולגולתי או שבר." ביום 29.1.2014, שלושה ימים לאחר התאונה התלוננה התובעת בפני רופאה מומחית ברפואה פנימית בקופת החולים על "כאבי ראש, כל הגוף כואב."; בממצאי הבדיקה נקבע: "ניראת סובלת מאוד. רגישות בבית החזה, כתף שמאל ירך שמאל, המטומה בצד ימין של קרקפת." ביום 6.2.2014, כשבוע לאחר מכן, התובעת עדיין התלוננה בפני הרופאה על "כאבי ראש, רעש באוזניים... עדיין כאבי ברך שמאל וירך שמאל. עדיין כאבים בפנים מימין..."; לאחר בדיקה זו נקבע "אי כושר מלא: הנ"ל אינו מסוגל לעסוק בעבודתו ואף לא בעבודה מתאימה אחרת." תאונה זו הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל. ועדה רפואית של המל"ל אשר בדקה את התובעת קבעה לה 15% אחוזי נכות לפי הוראת תקנה 41(4) ב' לתקנות הביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות המל"ל") "בגין כתף שמאל" וכן - נכות נפשית בשיעור 10% לפי סעיף 34(ב) 2 לתקנות המל"ל. בנוסף לכך, הוועדה לא הפעילה את תקנה 15 ובנימוקים להחלטתה נכתב כי "התובעת חזרה לעבודתה ואין ירידה משמעותית בהכנסותיה לכן הוועדה בדיעה כי אין מקום להפעיל תק' 15." מעיון במסמכיה הרפואיים בעניינה של התובעת עובר לתאונה עולה כי ביום 25.7.2005 התלוננה התובעת על "כאבים חוזרים בחגורת הכתפיים גב האמות, מפרקים קטנים בכפות ידיים, CRP מוגבר, הפניה לראומטולוג". ביום 15.1.2014, אך כעשרה ימים טרם התאונה, התלוננה התובעת שוב על כאביה בכתפיים, ובעקבות תלונתה הופנתה לבדיקת אולטרא סאונד באבחנה הבאה: "תלונות חוזרות על כאבים בשתי הכתפיים. מופנית לצילומים + בבדיקת א.ס." בבקשה להבאת ראיות לסתור שהוגשה בנדון מטעם הנתבעת, טוענת הנתבעת כי בפני הוועדה של המוסד לביטוח לאומי ( להלן: "ועדת המל"ל") לא עמדו מלוא המסמכים הרפואיים בעניינה של התובעת, וייתכן כי אלמלא היו בפניה כל המסמכים בדבר עברה האורתופדי של התובעת בענין הכתף, היה בכך כדי להשפיע על קביעתה וכן על קביעת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין כאביה של התובעת בכתף שמאל.

דיון והכרעה לאחר עיון במסמכים הרפואיים, ובמלוא חומר הראיות שצורף, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה – להתקבל; כמפורט להלן.

בהתאם, לאור כל האמור לעיל, בתוקף סמכותי לפי תקנה 19 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז – 1986, אמנה בקרוב - בהחלטה נפרדת - מומחה בתחום האורתופדיה.

במסגרת טיפוליו, ציין הרופא, שהתובע סובל מספר שנים מהשפעה פוסטראומטית ממושכת, לאחר שניפגע במהלך שרותו הצבאי כלוחם, סובל מתסמונת כאבים באזור גב תחתון, ברכיים וקרסוליים, מפרקים וכו', בעקבות העמסת יתר בצבא, בנוסף תועד בשלב מסויים (כפי שיפורט עוד להלן) שקיימים כאבי פאנטום ביד ימין לאחר נשיכת כלב.

לתובע נקבעו – 10 אחוזי נכות בגין צלקות, 10 אחוזי נכות בגין פגיעה בעצב תחושתי רדאיני ו- 5% נכות בגין פגיעה נפשית – סה"כ 24% נכות.

...

המחלוקת בין הצדדים הינה רחבה ועמוקה והיא משתרעת הן לעניין נסיבות האירוע והן לעניין נזקיו של התובע, כאשר לטענת הנתבעת, תהא אשר תהא הכרעת בית המשפט בנוגע לנסיבות האירוע, תביעתו של התובע נבלעת בתגמולי המוסד לביטוח לאומי ובהיות התאונה תאונת עבודה והנתבעת הינה מעביד התובע לא זכאי ל- 25% מן הפיצוי ומשכך דינה של התביעה להידחות.

סוף דבר כמפורט ארוכות לעיל, לאחר בחינת מלוא נסיבות העניין, המסקנה המתבקשת היא שדינה של התביעה להידחות, שכן אחריות הנתבעת לא הוכחה.

המסקנה הבלתי נמנעת שגם אם הייתה נקבעת אחריות, לא היה מנוס מן הקביעה שהתביעה נבלעת.

אחר כל האמור לעיל, התביעה נדחית, הן משום שלא הוכחה אחריות, והן משום שהתביעה נבלעת בתגמולי המוסד לביטוח לאומי.