אחדות דיון בשלוש תביעות כספיות של חברת קניון רב שפע

בית משפט השלום בירושלים תא"מ 45028-04-14 קניון רב שפע (1993) בע"מ נ' סלקום ישראל בע"מ ואח' בפני כב' הרשם הבכיר ניר נחשון התובעת: קניון רב שפע (1993) בע"מ -נגד- הנתבעים: 1.סלקום ישראל בע"מ ( התביעה נדחתה בפס"ד מיום 19.3.15) 2.יהודה קוהן פסק-דין

מבוא: לפניי תביעה כספית –חוזית, על סך 27,948 ₪, בגין דמי שכירות שלא שולמו לתובעת בגין שימוש הנתבעים בשני נכסיה (דוכן מכירות ומחסן) בהתאם להסכם שכירות שנכרת בין הצדדים.

זהות הצדדים: התובעת הנה חברה בעירבון מוגבל הפועלת כדין בישראל, בעלת זכויות בנכס מקרקעין ומבנה מסחרי הבנוי עליו, המצויים ברחוב שמגר 16 בירושלים, הידוע בשמו המסחרי "קניון רב שפע" (להלן: "הקניון").

במסגרת תנאי ההסכם, הושכרו שני הנכסים הנ"ל לנתבעת 1 לתקופה בת שלוש שנים, החל מיום 1.11.06 ועד ל31.10.08.

דיון ומסקנות: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי ובחנתי עדויות הצדדים בפניי ושקלתי כל השיקולים הצריכים לעניין הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להדחות.

נוכח האמור, מכוח עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת יש להורות על דחיית התביעה נגד הנתבע 2 ( ראה: בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, תק-על 94 (3),2008,2027 (1994) נקבע, כי "החברה היא אישיות משפטית נפרדת משמע: מסגרת נורמאטיבית בעלת כשרות משפטית.. כשרותה המשפטית של החברה מתגלמת בקיום זכויות וחובות... אין חובה על נושא משרה בחברה לפרוע את חיובי החברה. החובה עשויה לנבוע ממקור נזיקי. החובה לקיים את החובה הראשית מוטלת על החברה").

...

דיון ומסקנות: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי ובחנתי עדויות הצדדים בפניי ושקלתי כל השיקולים הצריכים לעניין הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות.

יתרה מכך, אף חילופי טיוטות החוזה שהוחלפו בין הצדדים מלמדים, כי התובעת ראתה לנגד עיניה את החברה כמי שמחזיקה בנכסים הנ"ל. על יסוד ממצאים וראיות אלה - אין בידי לקבל עדותו של מר משולם, לפיה, התובעת התבלבלה בין חברת סלקום לבין החברה בניהולו של הנתבע 2, כאשר, כאמור, מהודעות הדואר האלקטרוני והראיות האחרות שהוצגו עולה במפורש אחרת.

סוף דבר- התביעה נגד הנתבע 2 נדחית.

התובענה נסמכת על שפע עילות ובהן גם דיני עשיית עושר ועוולות שונות, לרבות גניבת עין.

הנתבעים הגישו מספר כתבי הגנה ובהם הם דוחים את טענות התובעות מכל וכל וגורסים כי לפנינו תביעה שנועדה להוציא מהם כספים שלא כדין.

הנתבעים גם הפיקו קטלוגים לשיווק סחורה, אשר מציעים למכירה מספר רב של מוצרים מפרים.

נטען כי עסקינן בשימוש ציני ונפסד בהליכי משפט וגרירת חברות זרות ותושבים זרים להליך משפטי שמלכתחילה לא אמורים להיות צד לו, על מנת להפעיל עליהם לחץ לשלם כספים ללא הצדקה.

הניסיון להיתכחש למוצרים שסופקו בישראל אינו יכול להיתקבל, מה גם שבמעמד אספקת המוצרים, שוחח החוקר טלפונית עם קינג לצורך סיכום כספי של התשלום שעליו לשלם עבור ההזמנה (והכסף נימסר לידיו של אמג'ד, עמ' 110 ש' 14-11).

הנתבעים לא הצביעו על פערים בין הסירטון ולבין התמליל (וב"כ הנתבעים ציין בדיון כי הקשיב להקלטה "פעמיים או שלוש או ארבע ואולי יותר", עמ' 94 ש' 16-15).

...

בהקשר זה ניתן להזכיר את דבריו של בית המשפט העליון לפיהם, "אמנם, כעניין שבשגרה 'נתבעים טורחים להרבות הכחשות בכתב הגנתם'..., דבר שהוא מן המפורסמות וההתייחסות אליו היא לא אחת בהתאם. ברם, תקנות 85 ו-86 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעות כללים באשר לטיבה של ההכחשה הנדרשת" וכי "בסופו של דבר יש לאחוז את השור בקרניו ולבדוק מהי לאמיתה המחלוקת..." (רע"א 9952/08 כלב (לרון) נ' עירית הרצליה (11.2.2009) (עניין כלב)).

על רקע האמור והמארג הראייתי הכולל שהובא בהליך, יש לומר כי מתקיים גם היסוד השני בעוולת גניבת עין ובהתאם, כי הוכחה עוולה זו. הפיצוי סעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות קובע: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים". פיצויים סטטוטוריים נפסקים לפי בקשת תובע ובכפוף לשיקול דעת בית המשפט, גם כאשר התובע יכול היה להוכיח נזקים ממשיים אולם בחר משיקוליו-שלו לתבוע דווקא את הסעד של הפיצוי ללא הוכחת נזק (עניין דגלי אומות, סע' 71).

סוף דבר, הנתבעים מחוייבים בזאת כלפי התובעות כדלקמן: הנתבעים 2 ו-7 (ביחד ולחוד) – 625,000 ₪; הנתבעים 3 ו-8 (ביחד ולחוד) – 350,000 ₪.

בית המשפט הפנה לראיות הרלוואנטיות לגבי כל אישום וקבע כי עולה לכאורה שבמעשיו הנטענים פעל המבקש בהתנהלות שהנה "תרמיתית מיסודה". צוין כי: "..באופני שיכנוע שונים, שכללו מתק שפתיים והופעה מרהיבה נטל מהמתלוננים צ'קים כביכול לצורך קונקריטי, שעניינו סיוע להם ולעסקיהם, ומשהצ'קים עברו לידיו, עשה בהם כבשלו תוך שהוא מתנכר להבטחות שמסר כתנאי לקבלת הצ'קים וממילא משתמש בהם מחוץ לגדר ההרשאה שקבל. מעבר לנדבך זה, לוותה היתנהלותו הכלכלית של המשיב במתן תיאורים שיקריים על אודות עצמו. מתוך האזנות הסתר שנערכו למכשירו הסלולרי ניתן לראות כי המשיב מציג עצמו כיועץ עסקי שעיסוקו ברכישת חברו ומכירתן, הוא מתרברב ברכוש ובפרויקטים כלכליים שאין לו כל חלק בהם ויוצר לעצמו תדמית של אדם בעל הון רב, הגם שאינו אלא פושט רגל חסר כל". בית המשפט הוסיף וקבע כי: "מלבד אופן ההתנהלות התרמיתי כאמור, לקתה היתנהגות המשיב בתרמית חוזרת ונשנית באשר לזהותו. לא אחת, וכעולה מהאמור לעיל, הציג עצמו כאדם אחר, חתם על הסכמים שונים בשמן של חברות או עסקים שאין לו כל יד ורגל בהם תוך שהוא משתמש בחותמות שונות, שאין לו כל הרשאה להשתמש בהן...". טענתו העיקרית של המבקש היא כי מרבית עדי התביעה אינם אלא מי שהיו להם סכסוכים אזרחיים בלבד עם המבקש.

ביחס לאישום מס' 2 (שכירת חנות בקניון בשלומי שם פתח המבקש מאפיה ואי תשלום דמי השכירות במלואם) - המבקש טוען כי מדובר בסכסוך כספי בעל אופי אזרחי וכי ממילא עיקר הטענות לגבי אישום זה צריכות להיות מופנות כלפי גיא אופיר.

די בעדותו של מר גולדשמיט כדי להצביע בשלב זה על מעורבות המבקש באישום השני - היתקשרות בעיסקאות שלא על שמו תוך "היסתתרות" מאחורי חברות שונות ואנשים פרטיים - עוברת כחוט השני (כימעט) בכל האישומים המיוחסים למבקש באופן המקים את הבסיס הלכאורי הדרוש לפיו אין מדובר בסכסוך כספי "תמים" אלא במעשים הנושאים גוון פלילי.

נתון זה תואם את טענת המשיבה שהמבקש עשה שימוש בכסות משפטית של חברות שאין לו זיקה פורמלית אליהן, וזאת לצרכיו האישיים; שלישית, עולה כי המבקש הוא זה שעשה בריינג'-רובר שימוש כמנהל המאפייה (ר' עמ' 44 לפרוטוקול הדיון בפניי, שורה 27); רביעית, מהמעט שמסר ליבוביץ עולה, ולו בשלב זה ובטרם הסתיימה חקירתו, כי המבקש הציג עצמו כבעליה של חברת שפע ושל חברת "בס"ד מן השמים בולונג'רי" (חיבור שמות של שתי חברות - ר' ת/69) ואף שילם בהמחאות של חברת שפע שהתגלו, שלא במפתיע, כחסרות כסוי; חמישית, העד הוסיף כי הרכבים הוחזרו בפועל לידי חברת הליסינג (לאחר שהצטברו חובות) רק לאחר שפנה לעמיר מולנר, שהמבקש - לשיטת העד - הציג עצמו כשותפו העיסקי.

על הקלות שבה קיבל המבקש לרשותו רכוש בשווי רב, ללא בדיקות מינימליות ניתן ללמוד, כדוגמה בלבד, מעדותו של ליבוביץ לעיל שמסר כך: "הוא (המבקש – י.ל.) הגיע אליי מלקוח משותף ובקש לחכור ריינג'רובר בעלות כוללת של 850,000 ₪. כשביקשנו לבדוק מי הוא, הוא הציג את עצמו כבעלים של חברת שפע תוצרת חקלאית, והיה עם פנקס שיקים וכל המסמכים הדרושים בכדי לבצע את הרכישה. לשאלת בית המשפט האם אני מבצע בדיקות כלשהן, אני משיב שעשינו בדיקה, פנקס שיקים היה תקין והחברה היתה רשומה, עשינו בדיקה שהחברה פעילה. מה גם שהשיקים בהתחלה היו תקינים לחלוטין. הוא ביקש באזשהו שלב שלא נפקיד את השיקים והוא יביא מזומן בלבד." (עמ' 458, שורות 3-6.

...

כב' השופט פורת קבע בהחלטת המעצר כי: ".. המשיב (כיום המבקש – י.ל.) הינו אדם מסוכן שיוכל להמשיך במעשיו בכסות כזאת או אחרת, אם יושם בכל חלופת מעצר". עוד קבע כב' השופט פורת בהחלטה מיום 23.10.18, במסגרת בקשה לעיון חוזר שהגיש המבקש, כי: "שלא כעמדת המשיב, אני סבור כי החשש להימלטות מאימת הדין הליכים פה רב עד מאוד, וכי בעניין זה אין ניתן לקבל ערבויות כלשהן כאפשרויות לאיון החשש". לא זו אף זו, במסגרת בקשה שניה להארכת מעצרו של המבקש מעבר ל 90 ימים, בית המשפט העליון (כב' השופטת ע' ברון) קבע כי: "המעשים המיוחסים למשיב מעידים על מסוכנותו וטיבם מצביע גם על חשש ממשי לשיבוש מהלכי משפט על ידו" (בש"פ 3876/19 מדינת ישראל נ' טאייב, החלטה מיום 9.7.19).

באשר לטענה בדבר חלוף הזמן, מקובלת עליי עמדת המשיבה כי טענות המבקש בהקשר זה נדונות אחת ל 3 חודשים במסגרת הארכות המעצר בבית המשפט העליון.

סוף דבר, אני מורה על דחיית הבקשה לעיון חוזר.

בכתב התביעה טענה התובעת שיש לייחס לנתבע הכנסה בסך של 158,000 ₪ לחודש: מהכנסתו מחברת XXX שמניותיה מוחזקות בידיו סך של 100,000 ₪; מהשכרת נכסי מקרקעין "שבבעלות הצדדים" סך של 50,000 ₪; ומהשכרת דירה נוספת ברח' YYY בירושלים סך של 8,000 ₪.

בפרק הסיכום וההמלצות ציינה שוב המומחית "שני הצדדים מתארים חיים טובים ונוחים, שפע כלכלי, חופשות תכופות במלונות מפוארים וחלוקת תפקידים קבועה וברורה בין ההורים. האם גידלה את הילדים... האב עבד שעות רבות ודאג לפרנס את המשפחה ברמה גבוהה" (עמ' 10 לחוות הדעת) וכן ציינה שהמשיב "מפנק את הילדים ללא פרופורציה" (שם).

ההחלטה למזונות זמניים (שצוטטה לעיל באריכות) הדגישה את הפער בין עמדות הצדדים ביחס לגובה הכנסות הנתבע, לרמת החיים ממנה נהנתה המשפחה עובר לפירוד ולצרכי הקטינים וכי על אף שההחלטה ניתנה לאחר שניתנה לצדדים היזדמנות להשלים הצגת אסמכתות רב היה הנסתר על הגלוי ביחס להכנסות הנתבע שאיפשרו את קיום המשפחה ברמה גבוהה.

הנתבע עובד בחברת XXX שהוא מחזיק במלוא מניותיה, החברה עוסקת בשיווק ומכירות לAAA ובעלת הזכויות בארבעה נכסי מקרקעין (שלושה משרדים ברח' FFF בעיר רמת גן ויחידה משרדית בעיר ירושלים; נספח 11 לחוות דעת המומחה החשבונאי) המניבים לה הכנסות משכירות.

הנתבע לא ביאר לאיזה צורך של החברה נמשכים הסכומים במזומן (לעיתים קרובות סכומים של מאות ₪ מידי מספר ימים) המסתמכים בסכומים משמעותיים (בחודש 1/19 למשל נמשכו מכספומטים כספים במזומן בסך כולל של 20,600 ₪).

אך לאחרונה נקבע מפי בית המשפט העליון שכאשר הנסתר מאפיל על הגלוי על בית המשפט לדחות את טענות בעל הדין "שנמצאו בלתי מוכחות במאזן ההסתברויות": "בית משפט שדן בסכסוך אזרחי מוצא לעתים כי המסכת העובדתית שנפרשה לפניו על ידי בעלי הדין לוקה בחסר באופן משמעותי: הנסתר שבה עולה על הגלוי. במקרים כגון זה, טוב יעשה בית המשפט אם יכריע בסכסוך בעזרתם של דיני הראיות שעניינם חלוקת נטלי ההוכחה – נטל השיכנוע ונטל הבאת ראיות – בין בעלי הדין ועל בסיסם של כללים הנלווים לדינים אלו. בעל דין שטענותיו העובדתיות ביחס לעילת התביעה או לעילת ההגנה הנישאת בפיו נימצאו בלתי מוכחות במאזן ההסתברויות – טענותיו תדחנה". [ע"א 6460/21 פרץ' נ' כהן (פורסם בנבו, 18.6.23)].

...

אך בסיפה של סעיף 5 להחלטה נקבע כהאי לישנה: "אם יקבע בסופו של דבר שיש לחלק בין הצדדים את הנשיאה בצרכי הקטינים באופן אחר הרי שניתן יהיה לדון אף בתחולה רטרואקטיבית של הקביעה כאשר ההתחשבנות תעשה אף מרכוש הצדדים". ביום 1.8.21 הודיעה המומחית שבשל התנגדות הצדדים לקבל עזרה אין עוד טעם בליווייה ובהדרכתה.

לאחר שנתתי דעתי לכל הנסיבות והשיקולים דלעיל ומכח שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט מצאתי להורות שההשבה תהיה חלקית.

סיכומו של דבר, הריני מורה כדלקמן: הנתבע ישלם לידי התובעת בעד השתתפות בהוצאות תלויות שהות ומדור של הקטינה ג' סך של 1,700 ₪ לחודש, החל מחודש 2/22.