אוטם שריר הלב בעקבות ויכוח במקום העבודה

המערער לקה בלבו ונגרמה לו תעוקת לב בעקבות ויכוח במקום העבודה ביום 23.10.10.

הפסיכולוג סיכם את האבחון כך: "לקה בלבו במסגרת עבודתו ולא הצליח לאחר מכן לשוב ולעבוד משום משבר דכאוני אליו נקלע שהחמיר עם הזמן לדבריו וגרר פיטוריו ממקום עבודתו. ... האבחנה העולה מימצאי האבחון היא של הפרעה אפקטיבית דיכאונית בועצמה המגעת עד כדי MDD אותה יש לראות כהפרעה שנובעת ממצבו הקרידיאלי היינו DSM V: Depressive Disorder due to another medical condition... בשל הכרוניות של מצבו, נראה שיש להעריך את מצבו כסופי". ביום 26.3.14 נתן היועץ ד"ר רומוב חוות-דעתו, בה ציין כי עיין בדו"ח פסיכודיאגנוסטי מיום 27.1.14 לפיו המערער סובל מהפרעה דיכאונית מג'ורית אותה קושר הנוירופסיכולוג לתחלואה הלבבית "דבר שאינו מתקבל על דעת היועץ הפסיכיאטרי היות ואין עדות להפרעה בתר חבלתית והיות לתובע אך ורק אוטם שריר הלב, דוחה הועדה את קשירת הקשר הסיבתי בין הארוע הלבבי לבין ההפרעה האפקטיבית המתוארת". ביום 30.6.14 היתכנסה הועדה בשנית והקשיבה לתלונות המערער בדבר הנכות הנפשית, ולבקשתו להתייחס לרשומות המוסדיות בדבר אשפוזים, וכן לחוות דעתו של פרופ' מייזל הקרדיולוג המטפל בדבר הקשר הסיבתי בין אוטם שריר הלב לליקוי הנפשי.

...

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: הוועדה התכנסה כדי לדון בתביעתו של המערער וקיימה מספר ישיבות: ביום 13.11.13 נבדק המערער על-ידי הפסיכיאטר ד"ר רומוב, מומחה יועץ לוועדה.

.לאור כל האמור לעיל, הגענו למסקנה כי אין פסול בהחלטת ועדת העררים לדון בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי.

סוף דבר – הערעור נדחה בזאת.

הרקע העובדתי המערער, יליד 1956, לקה בהתקף לב בשנת 2004 בעקבות ויכוח במקום העבודה והארוע הוכר כתאונת עבודה.

לעומת זאת, בהתאם לתקנות הישנות זכאי המערער ל-10% מהטעם שהתקנות הישנות היקנו לכל מי שעבר אוטם שריר הלב שהוכר כתאונת עבודה 10% לפי סעיף 9 (1) (ג) (1) וזאת בשל עצם התרחשותו (עב"ל 493/08 הררי - המוסד לביטוח לאומי 28.4.2009).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובמסמכים שבתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות וזאת מהטעם שלא שוכנעתי כי נפל פגם בהחלטת הוועדה.

משעה שב"כ המערער הודיע בדיון כי אינו מערער על החלטת הוועדה בעניין הפעלת תקנה 15 איני מוצאת לנכון להתייחס לקביעות הוועדה בעניין זה. סוף דבר – הערעור נדחה.

בפסק הדין נדונה תביעת רשלנות נגד המעביד בגין אוטם שריר הלב בעקבות ויכוח עם עובד אחר.

הטלת אחריות בנזיקין בשל אוטם שריר הלב שניגרם לעובד כתוצאה מרוגז או התרגשות בעבודה, עלולה להפוך כל אינטראקציה בין-אישית במקום העבודה לזירה פוטנציאלית של חבות בנזיקין.

...

בשים לב לכל הנתונים שציינתי לעיל , הרי שכל חישוב שיעשה היה מוביל למסקנה כי התביעה נבלעת.

לסיכום: התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

בכתב תביעתו המקורי טען המערער כי ביום 9.7.00 או במועד סמוך לכך (למרות שעולה מחוות הדעת שצורפה על ידו לכתב התביעה וכן מטענתו הראשונית שהאירוע היה ב-9.7.00), עבר אירוע לבבי של אוטם שריר הלב בעקבות ויכוח חריף ומריבה במקום עבודתו.

...

לפני סיום, אבהיר כי בפסק דין זה, ולצורך הדיון בלבד יצאנו מנקודת הנחה לפיה אירוע חריג כדוגמת התרגזות ומריבה מהווה "תאונה" כהגדרתה בפוליסה, שכן אף לפי שיטה ופרשנות זו דין תביעתו של המערער להידחות, כפי שפורט לעיל בהרחבה.

לאור האמור לעיל, מאמץ אני את קביעתו העובדתית והמבוססת של בית משפט קמא לפיה המערער סבל מהתקף לב אחד בלבד, שהחל ביום 7.7.00 ושאובחן ביום 9.7.00, אשר נגרם כתוצאה ממחלתו הטרשתית של המערער, ולכן דין הערעור להידחות.

סוף דבר התוצאה הינה כי אמליץ לחברי להרכב לדחות את הערעור, ולחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

בכתב התביעה המקורי שהוגש על ידי התובע ביום 10.5.04 נטען כי "ביום 9.7.2000 או בסמוך לכך, עבר התובע אוטם שריר הלב בעקבות ויכוח חריף ומריבה במקום עבודתו (להלן:"הארוע").

...

לאור כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי האוטם אירע ביום 9.7.00 ו/או גם במועד זה. סוף דבר 55.

באם הייתי מגיע למסקנה כי יש מקום לקבל את תביעת התובע – יכול ואכן לא היה מנוס מהמסקנה כי התובע לא הוכיח את שיעור תגמולי הביטוח המגיעים לו. ברם, יובהר ויודגש כי באם הייתי מגיע למסקנה כי התובע הוכיח את תביעתו, למעט סכום תגמולי הביטוח להם הוא זכאי-הייתי פועל מיוזמתי לקביעת מועד דיון לשמיעת ראיות בנקודה זו, שכן במצב דברים זה עשיית משפט צדק גוברת על כל עקרון משפטי אחר.

לעניות דעתי, פסו הימים בהם תביעות היו נדחות בשל כשלים מסוג זה. אילמלא טענות הנתבעת באשר לאי הוכחת סכום תגמולי הביטוח הייתי מחייב את התובע בשכ"ט עו"ד, בהוצאות משפט ריאליות שהיו מביאות בחשבון את ההוצאות הניכרות שנגרמו לנתבעת.