אוהל חמצן לילדים בתביעת רשלנות רפואית

השופט י' עמית: עניינו של העירעור שלפנינו בתביעת רשלנות רפואית בלידה.

המערערת הגיעה בשבוע ה-38 להריונה, לאחר שבעבר ילדה ילד בריא במשקל 3.6 ק"ג, ועם קבלתה נבדקה על ידי מיילדת וחוברה למוניטור.

ככלל, כאשר בתביעת רשלנות בלידה עסקינן, והתובע טוען לרשלנות שגרמה לתשניק סב-לידתי בעטיו נגרם נזק מוחי ליילוד עקב חוסר חמצן, על התובע להוכיח שלושה נדבכים והם: כי הנתבע התרשל במהלך הלידה; כי ההתרשלות גרמה ליילוד לתשניק סב-לידתי; כי הנזק שניגרם ליילוד הוא כתוצאה מהתשניק.

כך נקבע על ידי פרופ' אוהל, המומחה מטעם בית החולים וכך עולה גם מחוות דעתו ומחקירתו של ד"ר וייס מטעם המערערים.

...

בית משפט קמא הגיע למסקנה עובדתית כי המיילדות אחזו בראשו של הילוד וחילצו אותו בדרך המקובלת, ולא במשיכה חזקה בראשו כפי שנטען.

לא אמרנו דברים אלה ביחס לטענת ההתרשלות של הצוות הרפואי, אלא למעלה מן הצורך, באשר הגענו למסקנה כי לא הוכח במקרה דנן כי המערער סבל מתשניק סב-לידתי ולא הוכח קשר סיבתי בין מהלכי הלידה לבין הנזקים והתופעות מהם סובל המערער.

אשר על כן, דין הערעור להידחות ולפנים משורת הדין אין צו להוצאות.

]השופטת א' חיות: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' שפירא) מיום 23.6.2010, אשר דחה תביעת נזיקין שהגישו המערערים נגד המשיבים בעילה של רשלנות רפואית כלפי המערערת 2 (להלן: האם), שכתוצאה ממנה, על פי הנטען, נולדה המערערת 1 (להלן: המערערת) כשהיא סובלת מאפילפסיה ומשיתוק מוחין.

האם אושפזה במרכז הרפואי שערי צדק, המשיב 1 (להלן: שערי צדק), וכעבור פחות מיומיים ילדה את המערערת.

התינוקת נזקקה להנשמה מלאכותית שלמה עם טובוס עם 100% חמצן בלחצים גבוהים.

כך קבע בית המשפט שלא ניכרו באם סימני זהום בעת קבלתה ועד משמרת הלילה של יום 3.2.95; כי בזמנים הרלוואנטיים לתביעה לא הונהגה שיטת הטיפול האנטיביוטי המניעתי; כי יש להעדיף את עמדתו של פרופ' אוהל, המומחה מטעם המשיבים, על פני זו של פרופ' שרף, המומחה מטעם המערערים, בכל הנוגע ליעילות השמוש בטיפול אנטיביוטי מניעתי; וכי הנחיותיו הרשמיות של ה-NIH בנושא מתן סטרואידים במצב של ירידת מים פורסמו רק ביולי 1995 ועל כן לא ניתן לומר כי הצוות הרפואי בשערי צדק פעל בנגוד להנחיות אלו מספר חודשים קודם לכן, בעת שהמערערת נולדה.

...

במאמר מוסגר יצוין בהקשר זה כי בעניין יהודה נפסק שככלל על הרופא ליידע חולה בדבר קיומן של אסכולות שונות (וזאת בשונה מקביעתו של בית משפט קמא בנקודה זו, ראו פסקה 24 לפסק הדין), אך המערערים לא העלו בפנינו כל טענה במישור זה. לבסוף, מסקנתו הנוספת של בית משפט קמא לפיה המערערים לא הצליחו לבסס את הקשר הסיבתי בין נזקיה של המערערת לבין הרשלנות הנטענת על ידם, אף היא מקובלת עליי.

הוכח כי הנזקים שמהם סובלת המערערת מוכרים כסיבוך שכיח של פגות והממצא לפיו המערערת לא סבלה מזיהום בעת לידתה מחזק אף הוא מסקנה זו. כמו כן מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא בכל הנוגע לשלילת אחריותו של מרכז אלראם.

בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אני סבורה כי דין הערעור להידחות אך אציע לחבריי שגם אנו, כבית משפט קמא, לא נעשה צו להוצאות בערעור נוכח מצבה המצער של המערערת והנטל הכבד מנשוא המוטל על הוריה בעקבות כך. ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים.

על מנת להצליח בתביעתו, היה על המערער להוכיח את התקיימותה של שרשרת אירועים: היה עליו להוכיח כי במהלך האישפוז הוא אכן לקה בהיפוקסיה חריפה; כי אותה היפוקסיה חריפה היתה נמנעת אילו בוצעה בו הצנרה במועד מוקדם יותר; כי האיחור בהצנרה נבע מהיתנהגות רשלנית של המשיבים; כי ההיפוקסיה החריפה גרמה לפגיעה מוחית במערער במועד האישפוז, וכי אותה פגיעה היא שגרמה בהמשך למצבו הרפואי של המערער דהיום.

רבות מטענותיה עומדות בסתירה חזיתית לאמור ברישומים הרפואיים, לא רק בעניינים שניתן לצפות כי לא ימצאו את דרכם לרישום הרפואי (כגון השקפתה על טיב היחס של הרופאים כלפיה), אלא גם בעניינים אובייקטיביים; כך, לדוגמה, טענתה כי במשך כשמונה שעות לא טופל המערער כלל, בעוד שבהתאם לרישומים הוכנס המערער לאוהל חמצן "מיד עם קבלתו"; כך קביעתה כי המערער "איבד את ההכרה", דבר שלפי הרישומים – לא ארע; כך טענתה כי המערער הונשם "במשך ארבעה ימים", כאשר הונשם באמצעות הטובוס רק במשך כשש שעות ומחצה; וכך זיהויה כי "הילד גוסס", שבעקבותיו הודיע הרופא, לטענתה, כי יש לשחרר את המערער מבית החולים.

...

למעלה מן הצורך יצוין כי טענת המערער, המתמקדת בטיב הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, ממילא דינה היה להידחות משלא הוכח קיומו של רכיב ההתרשלות.

בסוגיית הנזק הראייתי אבקש להוסיף עם זאת שלושה הדגשים: (א) ראשית, מקובלת עלי עמדת בית המשפט המחוזי הנכבד, כי הרשומות הרפואיות עמדו בסטנדרט הנוהג.

נוכח כל האמור לעיל, אם תשמע דעתי, אציע לחבריי לדחות את הערעור.

בירושלים בת"א 1686/96 שניתן ביום 14.6.99 על ידי כבוד השופט מ' רביד תאריך הישיבה: ט"ו בכסלו תש"ס (24.11.99) בשם מערערים מס' 3-1: עו"ד פלג יעל בשם המשיבה: עו"ד גניהר אוריאל, עו"ד אמיר לב-ארי עו"ד ירון רז פסק-דין השופט י' טירקל: העובדות המערערת מס' 1, אבישג אברהם (להלן - "אבישג"), והוריה, המערערת מס' 2, טובה אברהם (להלן - "טובה"), והמערער מס' 3, אברהם אברהם (להלן - "אברהם"), הגישו בבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה נגד בית רפואה מעייני הישועה - ששמו הוסב לאחר מכן לבית חולים ש.ר.ב. שירותי רפואה (להלן - "בית החולים") - ונגד קופת חולים כללית (התחנה לבריאות המשפחה יהוד) (להלן - "קופת החולים"), לפצותם עבור הנזקים שנגרמו להם עקב רשלנות רפואית ביילודה של אבישג בניתוח קיסרי אלקטיבי ביום 9.6.92 (להלן - "הניתוח").

אחרי שנותקה ממכשיר ההנשמה נזקקה לתוספת חמצן באוהל מיוחד למשך יומיים נוספים.

אקדים ואעיר כי מבחינה דיונית לא היה מקום להטיל על טובה אשם תורם - אלא במידה שמדובר בנזקים שלה, להבדיל מנזקיה של אבישג - שעל כך נאמר ש"אם גרם אדם נזק לקטין והורהו התרשל בהשגחה על התובע הקטין אין מזהים את ההורה עם הילד לענין הרשלנות התורמת של זה, אפילו תבע הוא כאפוטרופוס של הילד---". (עיינו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית עמ' 636). בהיעדר מסגרת דיונית הולמת גם לא היה לכאורה מקום "לחלק את הרשלנות" בין טובה לבין בית החולים.

...

התוצאה היא שלא עלה בידי בית החולים להטות את הכף שנטתה לחובתו לסתור את המסקנה העולה מן הראיות ומעדויות המומחים שהביאו המערערים; לאמור, כי הנזק נגרם אחרי הלידה, עקב מצב הפגות.

חלוקת האחריות כאמור דן בית המשפט המחוזי בפסק דינו בשאלה "האם יש לטובה אשם תורם או אשם מכריע" והגיע למסקנה, כלשונו, "הייתי מחלק את הרשלנות בשיעור שליש לטובה ושני שלישים לבית החולים". בסיכומי טענותיהם ראו באי כוח בעלי הדין את "חלוקת האחריות" כהטלת אשם תורם על טובה וכל טענותיהם בענין זה התמצו בשאלה מהו השיעור הראוי של האשם התורם.

בענין זה נראה לי כי טובה תרמה למהלך הדברים שגרם ליילודה של אבישג בטרם עת ולתוצאותיו, בכך שלא היתה במעקב במהלך הריונה וכן בכך שמסרה, "ללא צל צלו של פקפוק" ואף יותר מפעם אחת, מועד שגוי של הוסת האחרון.

בכתב התביעה נטען כי הצוות הרפואי בביה"ח התרשל בטיפול בתובעת בכך שאם התובעת (להלן-היולדת) והתובעת לא חוברו למוניטור עם הגעת היולדת לחדר הלידה, מחדל שלא איפשר לגלות את הרגע בו הגיע העובר למצוקה עוברית והיה מאפשר לבצע ניתוח קיסרי ולמנוע את התשניק ותוצאותיו; וכן התרשל בכך שלא ביצע בדיקת דם לחומציות ובדיקות אחרות נוכח ירידת מים מקוניאליים סמיכים המהווים סימן לחשד למצוקה עוברית; וכן לא איבחן במועד את המצוקה העוברית ולא קיצר אותה או את התשניק בו הייתה התובעת; וכן נמנע מלבצע בדיקות לבירור מצב בריאות התובעת במהלך שהותה בחדר היילודים ועד להעברתה למחלקת ילדים; וכן לא איבחן במועד את התדרדרותה הנשימתית של התובעת ואת כמות הסוכר בדמה, את הסימנים הנוירולוגיים החריגים, ואת החמצת המטבולית; וכן לא ניהל רישומים ראויים או לא שמר עליהם, ובמיוחד את מועד חיבור היולדת למוניטור; וכן לא ברר מיד קיום ספסיס למרות שהוצא חומר מקוניאלי.

בכתב ההגנה נטען כי צוות ביה"ח ביצע את כל הפעולות הנדרשות ליולדת: פרק הזמן מפקיעת המים עד ללידה-היה סביר ואף מהיר; היולדת חוברה למוניטור ונבדקה משעה 05:00 ועד הלידה 5 פעמים (בשעות 05:00, 06:00, 07:00, 08:30, 09:30) כאשר שלוש מבדיקות אלו נעשו ע"י רופא; בשעה 09:50 נולדה התובעת בלידה ספונטנית באפגר 6 בדקה הראשונה ואפגר 8 בדקה החמישית; נוקו דרכי הנשימה העליונות ותוכן הקיבה באמצעות אינטובציה לניקוי + שאיבה שהדגימה יציאת חומר מקוניאלי; לא נדרשה כל פעולת החייאה, לא נדרשה אינטובציה להנשמה, התובעת לא חוברה למכשיר הנשמה ולא נזקקה לחמצן במסכה או בלחץ חיובי; בצילום ריאות נמצאו ריאות התובעת נקיות; קיימים רישומים על מצב התובעת מלידתה ועד העברתה למחלקת ילדים, הכוללים פירוט מפורט ומדויק בהתייחס לפרמטרים השונים; התובעת הייתה פג אך לא הייתה במצוקה, לא נזקקה לעירוי, וקיבלה מזון בדרך הרגילה; התופעות מהן סבלה התובעת הן תופעות ידועות ומוכרות אצל פגים ללא קשר לטיפול הצוות הרפואי; היולדת נטלה תרופות שהשפיעו גם על היילודה בסמוך ללידתה; ניתן לייחס את התופעות והפגמים מהם סובלת התובעת גם לפגמים מולדים.

הנתבעים הגישו חוות דעת של פרופ' שטיינברג, פרופ' גונן אוהל, וד"ר יעקב קווינט.

...

טענה נוספת בכתב התביעה היא כי התובעת והוריה אינם יודעים ולא יכולים לדעת את הנסיבות שגרמו לנזק לתובעת, וכי ארוע המקרה שגרם לנזק-מתיישב יותר עם המסקנה שצוות ביה"ח לא נקט זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהוא נהג בזהירות סבירה, ועל כן על ביה"ח חובת הראייה שאין עליו אחריות לנזק שניגרם לתובעת.

ניתן, אפוא, לקבוע כי למרות העידר סרט המוניטור-היולדת והתובעת היו בפקוח מוניטור, היולדת נבדקה 3 פעמים ע"י רופא בחדר הלידה לאחר שהחלו הצירים ביום 29.4.84 בשעה 05:00, ונבדקה עוד פעם ע"י המיילדת, והלידה הייתה מהירה וספונטאנית בשעה 09:50.

סוף דבר, למרות מחלתה החמורה של התובעת-לא ניתן לקשור את מחלתה בטיפול הרפואי שקבלו היולדת והתובעת בבית החולים מאיר.

התביעה נדחית.