אובחן באיחור גידול ממאיר בבלוטת הרוק

בטופס הבקשה הוא תיאר את מחלתו: "לפני כחודשיים לערך התחלתי להרגיש עייפות וחולשה. נגשתי לרופא היחידה שהפנה אותי לרופא אנדוקרינולוג ברמב"ם שהפנה אותי לאולטרסאונד לניקור גוש שהיה לי בבלוטת התריס והתוצאות הצביעו על גידול ממאיר בבלוטת התריס. הוציאו לי את בלוטת התריס והמשכתי לקבל טפול רדיואקטיבי ומיפוי. אני מטופל במסגרת ח"מ ברמב"ם ואני שוהה בחופשת מחלה ממושכת". בבקשתו ציין המערער את תנאי שרותו כעילה היחידה להכרה בנכותו.

לא הייתה מחלוקת כי האיחור באיבחון המחלה היה גורם מחמיר, אולם בית המשפט - אשר ציין כי "הבעיה שלא מצאנו לה פיתרון היא מה שיעור ההחמרה שיש להכיר" וכי "עוד איננו מסוגלים לקבוע שום דיעה מה יש לזקוף לחובת הגידול המקורי נוכח הקביעה שלאחר מתן הטיפול השתפר מצבו של התובע" - החזיר את התיק לועדת הערעורים לקביעת שיעור ההחמרה.

...

אמנם, כמצוטט בסיכומי בא-כוח המערער, בעניין צ.ד. ציינה השופטת שבח קיומה של פסיקה "המכירה בקבלת שירות רפואי צבאי 'מאונס' כזיקה מספקת הקושרת בין תוצאת הטיפול הרפואי לבין הדרישה 'עקב השירות', אף בהיעדר רשלנות", אולם בהמשך היא עמדה על הגישות הסותרות הקיימות בפסיקה, והבהירה כי - "התוצאה לפיה אין מדובר באחריות מוחלטת, כלומר אין זה מספיק רק להוכיח כי הפגימה או המחלה התרחשו בעת השירות הצבאי, וכי טיפול רפואי ניתן בעת השירות הצבאי - היא אך מתבקשת, שהרי לולא כך היינו מרוקנים מכל תוכן את דרישת החוק להוכיח גם את הפרמטר "עקב שירותו", הקבוע בסעיף 1 לחוק הנכים, בהגדרת המונח "נכות". לפיכך, אנו דוחים את הטענה כי אי-מתן אפשרות למערער לחרוג מהוראות פקודות הצבא בכל הנוגע לקבלת טיפולים רפואיים מחוץ למסגרת הצבאית מקימה את הקשר הסיבתי הנדרש.

מסמכים אלו, כמו גם דברי המערער בישיבה המקדמית, משמיטים את הקרקע מתחת לטענה שבסעיף 15 לסיכומי בא-כוח המערער, לפיה "לא נסתרה טענתו שלא הובהרו לו סיכויי הניתוח". התוצאה דחינו את כל טענות המערער בכתב הערעור המתוקן, והגענו למסקנה כי לא נפל דופי בהחלטת המשיב מיום 7.4.2013.

אשר על כן, אנו דוחים את הערעור.

ניזקי ההקרנות עלולים להתבטא בגידולים בעור, איבוד שיער, היתקרחות רדיו דרמטיטיס [ודלקות שמקורן בהקרנות] גידולים שפירים וממאירים של בלוטות התריס, בלוטות הרוק, וכן מנינגיומות שפירות וממאירות.

המומחית מפרטת את ההיסטוריה הרפואית של התובעת, תוך היתייחסות לכאבי הראש מהם סבלה עשרות שנים כא- סימפטומים, ומציינת כי הטיפול בה נעשה על פי הפרוטוקול, כדבריה: "ואם נקבל את הרישום בקופ"ח, הרי שכאשר הרופא המטפל התרשם מאנמנזה של כאבי ראש במשך חצי שנה, הוא נהג באופן מקצועי והיפנה אותה מיידית לבדיקת CT ולכן אין איחור מבחינת איבחנה. המהלך לאחר הניתוח הראשון היה תקין, לא היה חסר נורולוגי לפני הניתוח ולא לאחריו". לדברי המומחית, אין מחקרים רפואיים המלמדים על תועלת, הצפויה מבדיקות דימות לגילוי מוקדם של מנינגיומות.

...

סבורני כי בכך שוגה התובעת.

בית המשפט התייחס לחוות דעת דומה של ד"ר היילברון במקרה דומה, אשר נדון בת"א (י-ם) שושנה עמר נ' מדינת ישראל (נבו, 16.11.08), בו נאמרו הדברים הבאים: "המסקנה, כי התובעת הייתה סובלת מהנכות הנוירולוגית גם לו היה הגידול מאובחן בשלב מוקדם, מתחייבת גם מכך, שהאמצעים הטיפוליים שהיו מוצעים לתובעת במקרה של אבחון מוקדם, זהים לחלוטין לאמצעים שהוצעו לה בעת האבחון המאוחר, לאמור: ניתוח או טיפול רדיו כירורגי (סעיף 5 לחוות דעתו המשלימה של ד"ר היילברון). אין ולא היו תרופות או טיפול אחר שיש בכוחם למנוע את התפתחות הגידול או את גדילתו". (פסקה 31 עמוד 14 לפסה"ד).

סוף דבר: המדינה תפצה את התובעת בסך 200,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

התובעת סבטלנה לוין ילידת 1959, עותרת בכתב התביעה לפצוי בגין נזק שאירע לטענתה על רקע רשלנות רפואית של הנתבעים, בגין איחור באבחון גידול ממאיר בבלוטת הרוק.

...

אין חולק כי גם במועד שמיעת הראיות בשנת 2012, מצבה הרפואי של התובעת שפיר בכל הקשור בגידול שהתגלה בבלוטות הרוק, ויש בכך כדי לחזק את המסקנה כי לדחיה באיבחון לא היתה משמעות, הטיפול שניתן היה המתאים בנסיבות ולא מצאתי לקבל את טענת הרשלנות הרפואית בבסיס כתב התביעה ובוודאי לא את הקשר הסיבתי לנזק.

התובעת לא השכילה להרים את נטל הראיה המוטל עליה כדי מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי להוכחת עילת התביעה על מרכיביה, אך גם אם התביעה היתה מתקבלת, אין התאמה בין הנתונים בתצהיר התובעת על נספחיו לבין ראשי הנזק שכן לא שוכנעתי לקיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התרחיש בבסיס התביעה לבין הנזק הנטען - היקפו, ביסוסו ודרך חישובו.

סוף דבר, התביעה נדחית.

ד"ר היילברון מזכיר את המחקרים שנעשו באשר למי שהוקרן בילדותו, ומציין כי אחרי עשרות שונים הופיעו אצל חלק מהמוקרנים גידולים בעור (BCC), איבוד שיער, היתקרחות, רדיודרמטיטיס, גידולים שפירים וממאירים של בלוטת התריס, הרוק, וכן גידולים מסוג מנינגיומה שהיו לרוב שפירים אך לעיתים גם ממאירים.

מכל מקום המדינה סבורה כי לא היה איחור באיבחון שכן הסימפטומים הראשונים הופיעו בסמוך לאיבחון הגידול ולא בשלבים מוקדמים יותר כפי שהתובעת טוענת, וכי התובעת אובחנה וטופלה מיד.

...

כאמור לעיל, משנדחית התביעה ממילא נדחית גם ההודעה לצד שלישי.

סיכום התביעה נדחית.

ההודעה לצד שלישי נדחית אף היא.

התובע נבדק ע"י רופא א.א.ג. והלה הפנה אותו לבדיקת אולטראסאונד ולבדיקות דם. עם קבלת התוצאות הופנה התובע לביופסיה וביום 5.5.2009 התקבלה התשובה לפיה אובחן התובע כסובל מלימפומה בבלוטת הרוק בת האוזן (פרוטיס) משמאל בשלב המקדמי ביותר.

התובע הופנה להמטולוג, עבר הקרנות ומאז סיומן לפני כ-13 שנה לא נמצא עוד ממצא הקשור לגידול זה. בתביעה טוען התובע לרשלנות רופאות הנתבעת בעת ביקורו אצלן בשנת 2005 בכך שלא איבחנו שהוא סובל מלימפומה ולא מסרו לו את המידע הרפואי הרלוואנטי למחלה זו. לטענת התובע הוא סובל מנכות בשיעור 10% שנקבעה ע"י מומחה בתחום רפואת מישפחה מטעמו, שקבע את הנכות בהקבלה לקביעת נכות לסובלים מגזזת, ומנכות בשיעור 15% שקבע מומחה פסיכיאטרי מטעמו לאור תגובת התובע לגילוי המחלה.

ודוק, בשנת 2009 נמצאה בבלוטת הרוק למפומה בדרגת ממאירות נמוכה, שנמצאת בשלב הראשוני ביותר של המחלה.

היינו, אף אם הייתה מתקבלת הטענה של קשר בין הבלוטה מ 2005 למימצא ב 2009, הרי שלא נגרם לתובע כל נזק אונקולוגי בשל כך. התובע טוען גם לנזק נפשי בעקבות הרשלנות הנטענת שהביאה לטענתו לאיחור באיבחון הלמפומה.

...

התיישנות הנתבעת טוענת להתיישנות התביעה ואולם אין בידי לקבל טענה זו. הרשלנות הנטענת אירעה לכאורה ביום 26.5.2005 וביום 6.6.2005, אך הנזק, וסמוך לאחריו טענת הקשר הסיבתי, נגלו לתובע רק ביום 5.5.2009.

לאור האמור אני קובעת שלא הוכח שיש לתובע נכות כלשהי וממילא לא הוכחה כאמור טענת קשר סיבתי בין טענת האיחור בגילוי לקיומה של נכות כלשהי.

סוף דבר ענייננו בתביעת רשלנות רפואית בה נטען שרופאות הנתבעת התרשלו עת בדקו את התובע בשנת 2005 ומצאו בלוטה בצווארו אך לא אבחנו שמדובר, לטענת התובע, בלימפומה, ולא הפנו אותו לבדיקות ולהמשך טיפול ומעקב.