אלא שלרוב הדיכוטומיה מטשטשת ונוצרים אזורים עמומים בגדרם מועלות שאלות, כגון מי מחויב בפקוח על עבודתו של העובד ועל שעות עבודתו, מי אחראי לשמור על זכויותיו של העובד בעת הפסקה עבודה, על סביבת עבודה בטוחה וכיוצא באלו.
בסמוך לאחר חקיקת חוק קבלני כוח אדם, ובשים לב להגנות שהוא נועד להעניק לעובדים המועסקים באמצעות קבלני כוח אדם, הובעה בפסיקה ובספרות הדיעה כי הצורך בהגנה על אותם עובדים באמצעות החזקה ההלכתית נחלש, ולכן זו איבדה מכוחה.
כך לדוגמא בעיניין מנרב:
"נסיבות המקרה מחדדות אם כך את חשיבותה והשלכותיה של "נקודת המוצא" שנקבעה בעיניין כפר רות, ומצדיקות לטעמנו לשקול שמא ראוי להחזיר על כנה את החזקה העובדתית שנקבעה שם, לפיה ה"משתמש" בכוח עבודתו של העובד (ודאי, אך לא רק, בעת ביצוע פעילות הנחזית כפעילות ליבה) הוא גם מעסיקו, אלא אם הוכיח אחרת.
יחד עם זאת מצאנו לנכון להוסיף, כי המסקנה האמורה בדבר אחריותה של המערערת להעסקת העובדים, מקבלת תימוכין בחומר הראיות בתיק המלמד כי זכויותיהם של העובדים אשר עבדו בשטחי המלון לא עמדו לנגד עיניה של המערערת -
אף שהמערערת טענה כי מדובר בהתקשרות עם קבלני כוח אדם, כפי שעולה לכאורה מהסכמי ההיתקשרות עם המשיבות 4-5, היא היתכחשה בטענות שונות לחובתה על פי סעיף 12א לחוק קבלני כוח אדם, לקלוט את העובדים בתום תשעה חודשי העסקה.
...
לא מצאנו יסוד להתערב בקביעות אלו ולפיכך, הערעור כנגד הסכומים שנפסקו לעובדים בגין גמול שעות נוספות - נדחה.
סוף דבר – על יסוד האמור לעיל, הערעור נדחה.
המערערת תשלם לכל אחד מהמשיבים 1-3 הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסך 5,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ח חשוון תשפ"ד (12 נובמבר 2023), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.
