אדם חייב במזונות אשׂה וילדיו וניתן לתבוע מזונות משני אנשים נוספים

ובנוסף טוען כי במסגרת תביעת האשה למזונות ילדים בבית המשפט היא דרשה 800 ש"ח עבור הוצאות רכב.

כידוע אין דרך רוב האנשים לעשות ביטוח מקיף לרכב בשווי נמוך שכזה, וממילא אין לומר שהבעל היה מחויב במסגרת חיוב המזונות להעניק לאשה ביטוח מקיף.

אולם במקרה בו כל ההוצאה אינה השבחת הנכס, אלא קניית ביטוח למקרה שאם ייוצר נזק לנכס שיהיה מי שישלם, זו אינה פעולת השבחה, זו פעולה המוגדרת בהלכה "כמבריח ארי מנכסי חברו" בפעולה זו האשה דאגה להבריח כל הפסד מנכס הבעל לשעבר – הרכב, על כך אין חולק שאין הבעל צריך לשלם על כך. המקור לכך הוא בתוס' בבבא קמא נ"ח ע"א שמבאר, שהטעם שאין לחייב מבריח ארי מנכסי חברו הוא אחד משני הטעמים: "כשאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד, כגון שהארי רחוק ואין יודע אם יבא כאן הארי אם לאו, ואין מצילו אלא מדאגה ומן הפחד שדואג שמא יבא". אם זו הסיבה שמבריח ארי מנכסי חברו פטור, על אחת כמה וכמה שבמקרה בו אין כלל הפסד הנראה לעין, אלא האשה קנתה ביטוח למקרה ובו יהיה הפסד שיהיה מי שישלם – וודאי שאין לחייב את הבעל, שהרי אין כרגע נזק, אין הפסד, אין באופק אריה הבא לדרוס, אלא במידה ויהיה נזק שיהיה מי שישפה את בעל הנכס, לכך אין חיוב לשלם, ואינו עדיף מדין "מבריח ארי מנכסי חברו" שאינו מקבל הוצאותיו.

הטעם השני שכתבו התוס' הוא: "שיכול לומר לו הייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו פורעין עבורי כי דרך אהובים שמרחמים על אהוביהם להציל מן הצער הזה". כלומר, לא כל נזק הוא נזק וודאי הגורם הפסד, גם נזקים שאפשר ויקרו, יש מקרים שבהם יודע בעל הרכב לטפל בנזק לבל יוריד ערכו, יש מקרים שיודע בעל הרכב להגיע להסדר זול משמעותי ממחיר קניית פוליסת ביטוח מקיף, ועל כן אין מקום לחייב במקרה זה. כך כתב בעל הנתיבות משפט (בסימן רס"ד ס"ק ז') על דברי הרמ"א (שם סעיף ד') שפסק: "וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה לא יוכל לומר לחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך אלא צריך ליתן לו שכרו". על כך כתב נתיבות המשפט: "והיינו שהשביחו, כגון שאמר לו אכול עמי או דור עמי, חייב לשלם, וכן הוא בהדיא בר"ן בפרק שני דייני, אבל כשמצילו מן ההיזק - דינו כמבריח ארי וכהשבת אבידה". כלומר, פעולה של הצלה או של מניעת הפסד, אין לחייב אלא רק במקרים של הפסד וודאי, ללא שום אפשרות להינצל, אך השקעה בעין המניבה רווחים לנכס, על כך יש לידון אם לחייבו מדין "יורד" מדין "נהנה" או כל דין אחר.

לאור האמור נמצא שיש לחייב את הבעל בהוצאות הבאות: עבור ביטוח חובה סך-1,592 ש"ח. אגרת רשוי (טסט) סך של 1,076 ש"ח. עבור תיקון המזגן-1,521 ש"ח. אולם מנגד- האיש טען במהלך הדיון שכבר חויב בבית המשפט במסגרת מזונות ילדים סך 800 ש"ח עבור הוצאות הרכב, כאסמכתא לדבריו הציג האיש בתגובתו לבית הדין מיום ח' בכסלו תשפ"א (24.11.20) את כתב התביעה של ב"כ האשה שהוגש לבית המשפט ביום ל' בשבט תשע"ח (15.2.18).

...

לאור כל האמור לעיל קובע בית הדין כדלהלן: בית הדין לא מוצא טעם לחייב את הבעל בעלות הביטוח המקיף.

בקשת בא כוח האישה לחייב את הבעל לשעבר להשיב 7,500 ש"ח - נדחית.

בקשת בא כוח האישה לחיוב האיש בהוצאות - נדחית.

על כך כנראה תשיב האישה, כי היתה נידרשת הגשת תביעה מפני שהאיש לא רכש את כל נצרך לבית ולא היה ברירה בידה אלא לתבוע מזונות, להשלמת מזונותיה ומזונות הילדים.

הכרעה צו למדור ספציפי ניתן בהתקיים אחד משני הסיבות דלהלן: האחת, מדין חיוב מזונות האישה, שזכותה למדור לפי כבודה כמבואר באבן העזר סימן ע' וסימן ע"ג. והשניה, לשימור האופציה לשלום בית, שכן פעמים רבות בהעדר הבית הפיזי לא יקום שלום הבית.

כי אם הוא ניתן מדין המזונות, הרי בודאי שאין לחייב את האישה בתשלום, כיון שחובת האיש לספק לה את המדור בדירה זו. אך אם הסיבה למתן המדור ספציפי הוא השמירה על הסיכוי לשלום בית, יש לשקול לידון ולומר שתחויב בתשלום דמי שימוש.

כי מאחר והכנסות הצדדים אינן שוות שהאישה מתקיימת בדוחק, והאיש עובד ומתפרנס ברווח, שהאיש יכול כבר עתה לקחת הלוואות מהגופים הפנסיוניים שלו לרכוש את חלק האישה בבית, והאישה כרגע אינה יכולה לרכוש את חלקו.

החזקת המדור האישה תובעת לחייב את האיש בהחזקת המדור, מאחר ולטענתה האיש הצהיר כי ברצונו לשוב לבית אותו עזב, ובקש, ואף קיבל מפתח לבית, ובנוסף הביעה האישה את תקוותה לחזרה לשלום אמיתי.

...

טענות המעלות תהיות רבות על כנותם, שכן הדבר ברור שהאיש המבקש לשוב לביתו - אותו עזב בהוראת בית הדין לצורך סידור גט, אשר לא סודר בסופו של דבר מכיוון שהאשה עומדת ומסרבת בעוז לסידור הגט, תוך שהיא תולה את הסכמתה לסידור גט, בהצהרת האיש כי שקר ענה בה, עת האשים אותה במעשים שאינם ראויים לאישה בעולת בעל.

לכן, בוודאי יש לחשב אף חיוב זה באיזון המשאבים בין בני הזוג, ומאחר ואין עוררין כי הסמכות לדון בחלוקת הרכוש במקרה דנן הוקנתה לבית הדין, הרי שיש לבית הדין להכריע אף בנושא זה. גם הטענה השנית של האשה, דינה להידחות, כיון שאינה נטענת בתום לב, לפחות בשלב זה, שברור ששני הצדדים אינם חפצים זה בזה.

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין בחיפה מיום כ"ג במרחשוון תשע"ח (12.11.17) שחייב את האיש לתת גט לאישתו באומרו: לדעת בית הדין האיש אינו ציית דינא, הוא אלים ואף 'רועה זונות' כפי שיבואר להלן.

הצדדים הגיעו לחוג את חג הסוכות תשע"ח בארץ, וביום כ"ה בתשרי תשע"ח (15.10.17) הגישה האשה לבית הדין בחיפה תביעת גירושין וכרכה אליה תביעת מזונות אשה, מזונות קטינים, משמורת ילדים, חלוקת רכוש ופרוק שתוף.

בסיכומיו מסכם התובע את הסעדים המתבקשים בערעורו בלשון הזו: מן הדין לבטל את פסק דינו של בית הדין קמא המחייב את האיש במתן גט פיטורין כדמו"י לאשה.

מן הדין לבטל פסק הדין של בית הדין קמא שפסק בעיניין "הכרוך" – עניין מזונות אשה (לעבר) – פסיקה שניתנה לאחר שהאיש נתן גט פיטורין לאשה.

לפרשנותו של סעיף זה מפנים המערערים לדעת הרוב בפרשת סבג (בג"ץ 6751/04 סבג נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים) אשר סברה שם שאין לבית הדין הרבני סמכות לידון בתביעת המזונות משני טעמים: במקרה הנידון רצתה האשה בגירושין ואף הגישה תביעת גירושין ולכן המקרה אינו עונה לתנאי סעיף 4 הדורש שתביעת המזונות תהיה "שלא אגב גירושין" כדי שבית הדין הרבני יקנה סמכות; ב. במקרה הנידון תביעת המזונות הוגשה שלא בתום לב שכן היא הוגשה אך ורק כדי להתגבר על בעיית הסמכות של בית הדין לידון בעיניין "האמתי" – הוא עניין הגירושין.

בנוסף, הטענה שלפיה סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים עוסק בהגשת תביעת מזונות "שלא אגב גירושין" בעוד במקרה שלנו מדובר בתביעת מזונות אגב גירושין [לא זו בלבד שאינה תואמת לגישה המשתמעת בדברי בג"ץ בפרשת כובאני אלא] אף הועלתה כבר בפני בית הדין הגדול בעבר [בתיק 1239-1-53], ובית הדין השיב על טענה זו בצטטו מפסק דינו של בית המשפט העליון עצמו (ע"א 250/83 סחר עומרי נ' מוחמד עבדאלפתאח אבראהים זועבי): מן הראוי לחזור לאותם ימים שעובר לחקיקת חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין).

כאשר הסעיף נוסח וניכנס לתוקפו, קיים היה פסק הדין שניתן בעירעור של רוזנבוים (ע"א 376/46[9]), ושם הובעה הדיעה על ידי השופט חשין המנוח – בעקבות פסיקה אנגלית קודמת – כי תביעת מזונות בין בעל לאשה שלא אגב גירושין היא בבחינת maintenance; על פי דיעה זו, סמכות השיפוט של בית דין רבני בתביעת מזונות כזו שבין בני זוג תלויה הייתה בהסכמת שני בני הזוג (סימן 54 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922), ואם הבעל היתנגד, צריכה הייתה האשה להגיש את התביעה לבית המשפט המחוזי.

...

סוף דבר בית הדין מחליט אפוא בבקשות הסעדים שמנה הבעל, כדלהלן: סעד א' שבו מבוקש לבטל את פסק הדין לגירושין אינו רלוונטי עוד משנתן האיש גט פיטורין כדת וכדין.

בנוסף, מועד הפסקת חיוב איש במזונות האשה הוא המועד שבו נפסק על ידי בית הדין הרבני חיוב גט והאשה סירבה בפועל לקבל את הגט: "מועד הפסקת חיוב הבעל במזונות אישתו אינו מיום מתן פסק הדין של בית הדין

ביום 14.5.2008 הגיש המנוח בקשה לסגירת תיק ההוצאה לפועל וכן בקשה לדחייה על הסף משני טעמים: האחד – הצדדים התגוררו יחד עד 2006 ופסק הדין למזונות שולם במלואו.

לגישתו של השופט סילמן יש להחיל את סעיף 11 (ב) לחוק אף על מי שחב במזונות על פי הדין האישי ויש צורך במתן היתר לגביית חוב מזונות עבר ממספר טעמים: עקרון השויון - החלת סעיף 11 (ב) על כלל המתדיינים עולה בקנה אחד הן עם תכלית הוראת הסעיף, והן עם עקרון השויון והפרשנות הראויה להוראות החוק לתיקון דיני מזונות, ביחוד לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, במסגרתו קיבל עקרון השויון מעמד חוקתי אשר יש בו כדי להשליך על מאזן האינטרסים העומד ביסוד פרשנות החוק.

- לב להילכת בית המשפט העליון; הוראות החוק הקיים; מבט צופה פני עתיד לעמדתו העדכנית של המחוקק; טובתם של הצדדים והילדים; שקולי מדיניות שיפוטית; והגיונם של דברים, לא ניתן לקבל פרשנות, לפיה יש להחיל את סעיף 11 (ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה גם על מתדיינים החבים במזונות בהתאם לדין האישי.

סוף דבר תביעת המנוח לביטול המזונות מתקבלת באופן חלקי בלבד וחיוב המנוח במזונות החל ממועד מתן הגט מבוטל כפוף לאמור לעיל בסעיף 43 לעיל.

...

(הדגש במקור) לסיכום דבריו ציין כב' השופט גי'וסי כי "על יסוד כל האמור לעיל סבור אני, כי בשים

אולם, כאמור כבר לעיל, עד שהמחוקק יסדיר סוגיה זו, איני סבור כי תיקון עוולה אחת בעשיית עוולה אחרת, היא התוצאה הנכונה והצודקת, ולפיכך סבורני, כי אין המערערת זקוקה לאישור בית המשפט על - מנת לגבות את חוב המזונות מושא הערעורים שבפנינו.

סוף דבר תביעת המנוח לביטול המזונות מתקבלת באופן חלקי בלבד וחיוב המנוח במזונות החל ממועד מתן הגט מבוטל כפוף לאמור לעיל בסעיף 43 לעיל.

בפסק דין שניתן על ידנו לאחרונה בעמ"ש (ת"א) 33956-02-20 פלוני נ' פלונית (8.10.2020)‏ ציינתי כי‏: "על מי שמבקש להפחית מזונות, חלה חובה מוגברת לפעול בתום לב ולהציג את מלוא רכושו והכנסותיו. כפי שנקבע בעמ"ש 53288-03-18 פלוני נ' פלונית (13.11.18):   "התנאי של שינוי נסיבות מהותי הוא תנאי הכרחי בכדי לקבל תובענה לשינוי סכום מזונות פסוק, אך לא תנאי מספיק. בנוסף יש צורך בבחינת תום לב של מגיש התובענה (האיש או האשה) בהגשת התובענה. [...] כאמור יש לבחון במצב דברים זה את היתנהלות מגיש התובענה לשינוי סכום המזונות הפסוק, ב"משקפי" תום הלב ומכלול יחסי בני הזוג".

בעמ"ש (ת"א) 22962-03-20 פלוני נ' פלונית (30.3.2021), צויין מפורשות כי כי אין די בטענה לעלייה בהכנסות האם, שעה שהוכחה עלייה בהכנסות האב ושעה שהאב לא הוכיח בצורה מספקת את תביעתו: "ההלכה שנקבעה בבע"מ 7670/18, בדבר ההשלכות הלכת בע"מ 919/15 על תביעות לשינוי חיובי מזונות מדגישה, ביתר שאת את שהיה נהוג לפניה, כי אין לבחון את השינוי הנטען, לצורך הכרעה בתביעה שהוגשה, במבודד משינויים אחרים שחלו ואשר יכול שיהיה בהם כדי להצדיק את הותרת החיוב על כנו חרף הוכחת השינוי הנטען. כך למשל עלייה בהכנסות האם כעילה להפחתת החיוב לא תחייב הפחתתו אם במקביל חלה עלייה בהכנסות האב. לפיכך, טענה של האב כי אין הוא טוען להרעה בהכנסותיו כעילה להפחתת המזונות לא פוטרת אותו מלהניח לפי בית משפט קמא, אף כחלק מחובת הגילוי ותום הלב, את מצב הכנסותיו לעת הגשת התביעה להפחתה וגם טענה מוכחת להרעה בהכנסותיו לא תחייב, בהכרח, הפחתה של המזונות אם יוכח מנגד שינוי כלפי מעלה בצרכי הילדים והרעה בהכנסות האם הגם שייתכנו מצבים, שבשל השינויים שחלו יעלה הצורך 'לארגן' מחדש את מערך הצרכים והחיובים בתא המשפחתי". (ההדגשה בקוו - הוספה).

בהמשך פסק הדין צויין מפורשות כי גם אם הכנסות הצד השני גדלו אולם לא הוכחה מלוא התמונה של התובע – לא ינתן הסעד שהתבקש בתביעה: "יידע כל מי שתובע הקטנת מזונות, שאם יתברר שפעל שלא בתום לב ולא הציג את מלוא התמונה אודות הכנסותיו ורכושו באופן כן ואמתי, וקל וחומר אם ביצע "תרגילים חשבונאיים", שביהמ"ש לא ישעה לתביעתו, אף אם יוכח שהכנסות הצד שכנגד גדלו.

יתרה מכך, האשה לא נתנה משקל מספק לעובדה כי תביעתה הוגשה בחלוף כשש שנים מאז אישור ההסכם ובהמשך ישיר לתביעה שהגיש האיש לביטול חיובו במזונות הקטינה.

הקטינה זוכה ליחס מושקע ולכל טוב משני הוריה.

...

בענייננו לא רק שלא שוכנעתי כי זכויות הקטינה קופחו אלא שוכנעתי כי זכויותיה נלקחו בחשבון (מאוד) והסדר המזונות לקח בחשבון את מכלול ההסכמות – גם לגבי זמני השהות (אשר הורחבו בהדרגה עד לכי השוואתם) וגם לגבי ההסדרים הרכושיים והממוניים, כך שזכויותיה לא יקופחו אלא ישמרו ויקבלו מענה כולל ושלם.

בסופו של דבר – האם לא הוכיחה תביעה זו ולו במקצת.

סיכום   אשר על כן ולאור האמור לעיל דין התביעה של האם למזונות הקטינה - נדחית.