בנידון, נפסק ב-ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה ואח' (פורסם בנבו) (להלן: "פס"ד יפרח"), כדלקמן:
"ככלל, הנטל להוכיח טענת היתיישנות מוטל על הנתבע, משזה מבקש לדחות על הסף תביעה נוכח המחסום הדיוני הצומח מהוראות ההתיישנות הקבועות בדין. על מנת לקבוע כי חלה היתיישנות על תביעה פלונית, נידרש הנתבע להוכיח כי כל רכיבי התובענה התיישנו. די בכך שאחד מיסודות התביעה נתגלה באיחור על-ידי התובע כדי לדחות את מועד תחילת ההתיישנות, וככל שממועד הגילוי המאוחר ועד למועד הגשת התביעה טרם חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בדין, התביעה לא היתיישנה .... בדומה, מקום בו אין הנתבע מסוגל להצביע איזה נזק נגרם לתובע עובר לחלוף תקופת ההתיישנות ואיזה נזק נגרם לאחריה, תדחה טענת ההתיישנות כולה .... ואולם, כמקובל, 'משהועלתה על-ידי הנתבע טענת היתיישנות, והתובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות, המצדיקות חריגה כאמור'...'' (שם, פסקה 28 לפסק הדין).
אי-לכך, ובהנתן העובדה כי התובע הנו הדיוט בעיסקאות מקרקעין, אזי אין לומר כי מהוראות הסכם המכר עליהן נסמך הנתבע מתחייבת המסקנה כאילו התובע ידע והבין מבעוד מועד כי רישום המיגרש על שמו יארך שנים כה רבות, כפי שהיה בפועל.
במאמר מוסגר יצוין כי טענת התובע ולפיה, המרצת הפתיחה אינה ההליך המתאים להשגה על החלטת רשם המקרקעין בבקשה לרישום צו הירושה, אינה חסרת בסיס, ובנידון די להפנות לאמור בסעיף 9 לפסק הדין, בו נקבע כדלקמן:
''אכן ככל שמדובר בעירעור על סרובו של רשם המקרקעין לרשום את הירושה, צודק בא כוח הנתבעת, כי היה על התובעים לערער על החלטת רשם המקרקעין בדרך שנקבעה לכך בחוק המקרקעין, תשכ''ט – 1969.
בהיתחשב במכלול נסיבות מקרה דנן, לרבות פרק הזמן שחלף ממועד חתימת הסכם המכר ועד למועד רישום המיגרש על שם התובע, היתייחסות הנתבע לפניות התובע בנידון, העובדה כי הנתבע לא הודה בכל אחריות להתמשכות העניין, היתעקשותו להמשיך ולטפל ברשום המיגרש על שם התובע אף לאחר הגשת התביעה ובה בעת לפעול בהקשר זה בעצלתיים – לאור כל אלה מצאתי להעמיד את הפצוי עבור נזק לא ממוני בסך של 50,000 ש''ח.
סיכום:
העולה מן המקובץ, אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את נתבע לשלם לתובע, באמצעות בא כוחו, סך של 50,000 ש''ח.
כן ישלם הנתבע לתובע, באמצעות בא כוחו, הוצאות האגרה ושכ''ט עו''ד בסך של 10,000 ש''ח (כולל מע''מ) בתוספת הפרישי הצמדה וריבית כחוק על הוצאות האגרה ממועד תשלומן ועל שכ''ט מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
...
כמסקנה מתחייבת, טענת התובע כאילו בית המשפט הוא זה שהעלה את הסוגיות לעיל, חפה מן האמת, ובוודאי ובוודאי אין לומר כי מדובר בסיוע של בית המשפט למי מהצדדים או נקיטת עמדה נחרצת טרם סיום ההליך.
מכל מקום, הטענה חסרת כל היגיון, שכן, מניין לאותם שכנים סמכות ויכולת לאכוף על התובע רצונם נטען זה?!!!
לאור מכלול הנימוקים לעיל, אני דוחה את דרישת התובע לחייב את הנתבע בפיצוי עבור עליית מחיר תשומות הבנייה והפסד דמי שכירות.
בהתחשב במכלול נסיבות מקרה דנן, לרבות פרק הזמן שחלף ממועד חתימת הסכם המכר ועד למועד רישום המגרש על שם התובע, התייחסות הנתבע לפניות התובע בנדון, העובדה כי הנתבע לא הודה בכל אחריות להתמשכות העניין, התעקשותו להמשיך ולטפל ברישום המגרש על שם התובע אף לאחר הגשת התביעה ובה בעת לפעול בהקשר זה בעצלתיים – לאור כל אלה מצאתי להעמיד את הפיצוי עבור נזק לא ממוני בסך של 50,000 ש''ח.
סיכום:
העולה מן המקובץ, אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את נתבע לשלם לתובע, באמצעות בא כוחו, סך של 50,000 ש''ח.
כן ישלם הנתבע לתובע, באמצעות בא כוחו, הוצאות האגרה ושכ''ט עו''ד בסך של 10,000 ש''ח (כולל מע''מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הוצאות האגרה ממועד תשלומן ועל שכ''ט מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
