אגרות רישיון נהיגה לפי תקנות התעבורה

כך, בע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' יחיאל, פ"ד נ"ג(2) 193, שם נדונה השאלה האם אי-חידוש רישיון מחמת אי-תשלום קנס ניכנס לגדר החריג המופיע בסיפא של סעיף 7(3) לחוק, כב' השופט אור קבע כי: "המחוקק בחר לסייג את שלילת הזכאות לפיצויים, כאשר רישיון הנהיגה של הנהג אשר נפגע בתאונה פקע מחמת אי-תשלום אגרה. מאחורי סייג זה ניצבת התפיסה המשקפת את תכליתו: הואיל ומדובר בעיניין פיסקלי-פורמלי באופיו, אשר אינו משליך על כושרו של הנהג לנהוג, אין טעם טוב לשלול בגינו את זכותו לפיצויים. דומה, כי אין כל צידוק עינייני להבחין בין מצב זה לבין מצב של אי-חידוש רישיון בשל אי-תשלום קנסות. בדומה לאי-תשלום אגרה, גם אי-תשלום קנסות הנו, מטבעו, עניין פיסקלי. אי-תשלום קנסות, כמוהו כאי-תשלום אגרת רישיון נהיגה, נובע מסיבות הקשורות בחיסרון כיס או ברשלנות. אי-חידוש הרישיון, על-פי תקנה 172ב לתקנות התעבורה, אינו אלא סעד סטאטוטורי, אשר תכליתו להבטיח גבייתם של קנסות במועדם. אפילו שקיימות דרכים אחרות לגביית קנסות, אין להקל ראש בתכלית זו. ברם, ככל שהדברים נוגעים לענייננו, אין היא מצדיקה תוצאה כה מרחיקת לכת של שלילת הזכאות לפיצויים.

...

הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות בהעדר כיסוי ביטוחי.

לפיכך, אני מקבלת את טענת הנתבעת כי דין התביעה להידחות בהעדר כיסוי.

בנסיבות אלו, אני מורה על ביטול המינוי של פרופ' דוד ירניצקי.

דיון והכרעה: אין מחלוקת כי בהתאם לאישור שהוצג על ידי הנתבעת 1 בעת קרות התאונה נהגה הנתבעת 2 ללא רישיון בתוקף בשל ההגבלה שהוטלה עליה על פי חוק ההוצל"פ. נשאלת איפוא השאלה האם נוכח הגבלת רישיון נהיגה על פי חוק ההוצל"פ לא תהא תחולה לכסוי הבטוחי וחברת הביטוח תהיה פטורה מכל פיצוי? סעיף 66א' לחוק ההוצל"פ קובע כי הגבלה על רישיון הנהיגה תחשב כמי שרישיון הנהיגה שלו פקע מחמת אי תשלום אגרה.

בכל הנוגע לניזקי גוף, קבע בית המשפט העליון כי נהג שרישיונו הוגבל וההגבלה אינה נוגעת לממדיו הפיזיים של הרכב אשר משליכים על דרגת הרישיון הנדרשת לצורך נהיגה בו לפי תקנות התעבורה, לא תשלל ממנו הזכות לקבלת פיצוי בגין ניזקי גוף.

...

לאור כל האמור, ומאחר וכאמור, ההגבלה על רישיון הנהיגה מקורה בחובות כספיים של הנתבעת 2 אשר מעמדה כפקיעת רישיון מחמת אי תשלום אגרה, ומאחר ולא מדובר בהגבלה מהותית הנוגעת לכשרותה של הנתבעת 2 לנהוג ברכב, אני דוחה את טענת הנתבעת 1 בדבר היעדר כיסוי ביטוחי.

לאור כל האמור הנני מורה לנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 6,513 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 5/1/15 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

כמו כן הנני מורה לנתבעת 1 לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 300 ₪.

"שכנו" הקרוב של סעיף 7(5) לחוק פלת"ד הוא סעיף 7(3), אשר שולל זכאות לפצוי על פי החוק מ"מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967". בע"א 8183/01 ספיאשוילי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(6) 106 (2004)(להלן: עניין ספיאשוילי) נדון מקרה בו "נהג חדש" נפגע בתאונה עת נהג ללא מלווה כדין, בעוד שלפי תנאי הרישיון שהיה ברשותו היה מחויב לנהוג עם מלווה.

עניין ספיאשוילי נדון לאחר הכרעתו העקרונית של בית המשפט העליון בדנ"א 10017/02 קרנית – קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(5) 639 (2004) (להלן: דנ"א קרנית) בדבר פרשנותו הראויה של סעיף 7(3) לחוק פלת"ד. באותו פסק דין נקבע כי "...סעיף 7(3) לחוק יחול רק על הפרת תנאי או הגבלה בדרגת הרישיון שעניינה סוג הרכב שהנהג נוהג בו. במונח 'סוג הרכב' [הכוונה] להגבלות או לתנאים המתייחסים לממדיו הפיזיים האינהרנטיים של הרכב אשר משליכים על דרגת הרישיון הנדרשת לצורך נהיגה בו לפי תקנות התעבורה... ". בעיניין ספיאשוילי דן מצא בית המשפט כי "לפי דיני התעבורה, תוקף הרישיון של נוהג חדש מותנה בלווי בעת הנהיגה. נוהג חדש שמפר הגבלה זו חושף עצמו לסנקציות שמטילה עליו בעיניין זה פקודת התעבורה, אולם מבחינת חוק הפיצויים, אין הוא נחשב כמי שנהג ללא רישיון, שכן הוא מחזיק ברישיון לסוג הרכב שבו נהג" ולפיכך זכאי הוא לפצוי (ראו גם רע"א 2605/07 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' מר אבו (פורסם בנבו, 10.3.2009)).

...

סיכום התוצאה מן האמור היא שאני מחליט לקבל את התביעה ומחייב את קרנית לשלם לתובעים את הסך של 817,092 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ בסך 124,300 ₪; וכן סכום אגרת בית המשפט ששולם בפועל משוערך עד למועד מתן פסק הדין.

התביעה נגד נתבעים 1 ו- 2 נדחית ללא צו להוצאות, משום שעילת התביעה היא כלפי קרנית ולא כלפיהם.

אשר להודעה לצד ג' – ככל שההודעה מתייחסת לצד ג' 2, היא נדחית ללא צו להוצאות.

וזו נוסחת העידכון: "האגרות לפי תקנות אלה יהיו כמפורט בתוספת הראשונה, והן ישתנו ב-1 באפריל של כל שנה (להלן – יום השינוי), לפי השינוי במדד המחירים לצרכן שפירסמה הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן – המדד), בחודש ינואר שקדם ליום השינוי לעומת המדד שפורסם בחודש ינואר בשנה שקדמה לה, ויעוגל לשקל החדש השלם הקרוב". לטענת המבקשים, חלק מתעריפי האגרות שבתקנות התעבורה הם תעריפי יתר בשל היתעלמות ממדד שלילי בשנים 2003 ו-2004 במצטבר וכן בשל הצמדה בחלק מהשנים שחלפו של סכומי האגרות המעוגלים תחת הסכום המדויק לפני עיגולו.

מבקש 2 מחזיק ברישיון להוראת נהיגה וחויב באגרת רישיון להוראת נהיגה למשך שנתיים בהתאם לסעיף 2(9) בחלק ב' בתוספת השנייה בתקנות התעבורה.

...

אני סבורה שיש ממש בטענת המשיבה כי היא אינה רשאית לגבות אגרות בשיעור נמוך משיעורן הנקוב בתקנות התעבורה.

לאור האמור עד כאן והאמור בהודעת החדילה ובתצהירים שהוגשו, המשיבה חדלה מגביית היתר בהתאם לסעיף 9 בחוק תובענות ייצוגיות, על כן אין לאשר את בקשת האישור ועל כן בקשת האישור נדחית.

סוף דבר בקשת האישור נדחית.

]השופטת ר' רונן: עניינה של העתירה שלפנינו בטענות העותר כנגד מספר הנקודות המוטל על נהג שהורשע בעבירה של אי-חידוש רישיון נהיגה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש].

בעתירה טען העותר כי מקרה בו נהג לא שילם את אגרת רישיון הנהיגה שלו מחמת שכחה, אינו נימנה עם המקרים הנכנסים בגדריו של סעיף 10(א) לפקודת התעבורה.

סעיף 69א(א) לפקודת התעבורה קובע כי שר התחבורה, בהסכמת שר המשפטים, רשאי לקבוע בתקנות שיטה לרישום נקודות על עבירות תעבורה שבהן הורשע בעל רישיון נהיגה; ולקבוע את סוג העבירות ומספר הנקודות שיירשמו לחובתו של בעל הרישיון על עבירה שבה הורשע.

...

עוד טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות לגופה בהעדר עילה להתערבות בשיטת הניקוד בכלל, ובנקודות המוצמדות לסעיף 10(א) בפרט.

מסקנה זו אף עולה מפורשות מפרוטוקול ישיבה מס' 487 של ועדת הכלכלה, הכנסת ה-20 (מיום 3.4.2017) שעסק בתיקון התקנות באופן שתהיה הבחנה בין שני המקרים.

יתרה מכך, אם טענתו של המערער היא כי מחוקק המשנה חרג מהסמכות שהקנתה לו הפקודה בכך שכלל מקרים בהם נהיגה ללא רישיון בתוקף מפאת אי-תשלום האגרה בגדרי סעיף 10(א) – גם דינה של טענה זו להידחות.

החלטתו של מחוקק המשנה לקבוע 8 נקודות בצד העבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף היא החלטה המבוססת על שיקול הדעת מקצועי של המשיבים, ואינני סבורה שהעותר העלה טעם המצדיק להתערב בה בהתאם לאמות המידה שבהן יש לבחון החלטות מסוג זה. לאור כל האמור, העתירה נדחית.