אבחון מאוחר של דלקת בתוספתן וניתוח שגרם לחירור מעיים

תמצית טענות הנתבע 3 בכתב התביעה נטען שמחלת הבסיס אשר גרמה לתלונות המרכזיות של התובע משחר לידתו הנה מחלת הירשפרונג, המחלה אובחנה באופן סופי בתאריך 13.9.2000 וניתן היה לרפאה בניתוח שבוצע לתובע ביום 12.10.2000.

בתאריך 25.8.2002 פנה התובע לבית חולים מאיר עם אותן תלונות הבסיס לאחר שבוצע ניתוח התיקון, ובמועד זה יכול היה להבין היטב ובבירור כי ניתוח זה לא צלח, מדובר במועד המאוחר ביותר להווצרות "קצה חוט" לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות.

כך למשל, גילוי מאוחר של הזיקה הסיבתית עשוי לחתוך את גורל טענת ההתיישנות (ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, בפיסקה 14 (19.4.98)).

אף אם אתייחס לטענה המוכחשת בדבר איחור באיבחון מחלת התובע כמוכחת, הרי שזו היתה ידועה לתובע במועד האיבחון, למצער היה את "קצה החוט" הנידרש לצורך דרישה וחקירה.

בהמשך צניחה בתיפקוד הכליה השמאלית (בשנת 2016), הרחבה של השסתום בפי הטבעת, ניתוח לסגירת האילאוסטומיה (בשנת 2017), אישפוז על רקע תהליך זהומי ודלקת בכיס המרה, היצרות באיזור ההשקה בין המעי והרקטום, איבחנה של דלף, דימום רקטלי (בשנת 2018) ובצוע SPHINCTRETOMY כושלת והרסנית לטענת התובע, אשר הובילה לסיבוכים קשים.

בשנת 2019 בוצעו שוב שטיפות, התובע נותח שוב ושוב ובוצעו ניקוזים מחללים שונים, כריתת כיס המרה שנקרע במהלך הניתוח, כריתת התוספתן וקטעי מעי נוספים.

...

להבהרה נוספת של היחס בין כלל הגילוי הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות וההסדר המיוחד המעוגן בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ראו את שנפסק ב-ע"א 10591/06 רפאל יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ, בפסקה 27-26 (‏12.07.10)): "שאלת היחס בין סעיף 8 לסעיף 89(2) מורכבת יותר, מאחר ששתי הוראות אלה מעלות, לכאורה, כללי גילוי שונים המתחרים זה בזה: סעיף 8 קובע כלל גילוי כללי, לפיו מקום בו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לו עובדות אלה. סעיף 89(2), לעומת זאת, קובע כלל גילוי מיוחד לענין תובענות נזיקיות בגין עוולות שנזק הוא רכיב מרכיביהן, ולפיו מקום בו לא נתגלה לתובע הנזק ביום שאירע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום הגילוי, תוך שנקבעו גבולות זמן להגשת התובענה: 7 שנים מיום הגילוי, או 10 שנים מיום אירוע הנזק, לפי המוקדם מביניהם." ובהמשך: "יוצא, אפוא, כי כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה מתייחס רק למקרה שבו רכיב הנזק נתגלה באיחור, ואילו כשמדובר בגילוי מאוחר של עובדות אחרות החיוניות להקמת עילת התביעה, יחול סעיף 8 לחוק." ור' גם: רע"א 6614/19 מדינת ישראל נ' שלמה ג'הסי, בפסקה 17 (‏30.6.2021); ע"א 8172/12 פלוני נ' אגד-אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, בפסקה 18 (‏18.1.2018)).

סוף דבר התביעה כנגד הנתבע 3 נמחקת בזאת מחוסר עילה, בהתאם לסמכותי על פי תקנה 41(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018.

עילות התביעה ביחס לניתוחים קדומים יותר נדחות בשל התיישנות.

לפני תביעה בגין איבחון מאוחר של דלקת בתוספתן וניתוח שגרם לחירור המעיים של התובע (אשר אף הוא, כנטען, לא אובחן במועד).

...

בראי האמור לעיל, ומשלא נסתרה הצהרתו של מר טהאא, אני קובע את הפסדיו של התובע בגין עונת 2014/2015 בסך כולל של 100,000 ₪.

בראי הנתונים דלעיל שוכנעתי כי יש לפצות את התובע בסך של 30,000 ₪ עבור עונת 2015-2016, בשל העובדה כי לא שיחק כלל בעונה זו. (לא ראיתי הצדקה לשקלל גם מענק העפלה).

סוף דבר: התביעה כנגד הנתבעת מתקבלת.

הוא הסביר (פ' ע' 19 ש' 15-5): "כעיקרון, הפרדות של שולי הפצע לאחר ניתוח יכולה להיות נובעת מכמה סיבות לפי הזמנים. בשלב הראשון, הסיבה העיקרית זה בעיה טכנית בסגירה. בשלב השני, תהליך זהומי. פה אחנו מדברים על הפרדות פצע ביום שני, שלישי לאחר הניתוח, תוך כדי שגם היה זהום וכבר אובחן זהום ופצע ניפתח ונוקז. בצד השני, בזמן הזה שהחומר שנתפר בצבע, החומר הויקריל שהוא חומר נספג, לפי הכתוב בפתק יצרן הוא אמור להחזיק את השוליים והוא אמור לשמור על החוזק שלו. אז פה שתי סיבות, אל"ף או זהום אלים מאוד שלא היה לחולה או סיבה טכנית. בשלבים יותר מאוחרים יכול להיות שהחוט עצמו גרם לאיסכמיה ריקמות ונפרם מהרקמה, ובשלב יותר מאוחר פשוט התהליך של התמוססות החומר שניבנה ממנו חוט התפירה. זאת אומרת, יש כמה נסיבות". ד"ר קירשון ציין: "אני לא הייתי בניתוח אז אני לא ראיתי את התפירה, אבל סביר להניח שפתיחת שולי הפצע בתקופה כל כך קצרה לאחר הניתוח מהוה בעיה טכנית בבצוע הפעולה" (פ' ע' 19 ש' 27-25).

פרופ' פרוינד ציין ש"היפרדות שולי הפסיה בחולה עם השמנת יתר קשה, העובר ניתוח מזוהם של דלקת חריפה של התוספתן, איננה נדירה ואין בכך כל עדות על בעיה טכנית בסגירת הפסיה" (בע' 6 למטה בחוות דעתו).

נרשם (ת/3): "כליה ימנית... במנח רוחבי בלבד באספקט חצוני הודגם בלט פרנכימטי שנראה מעט היפראקוגני בהשוואה לפרנכימה בגודל 2.6X3 ס"מ בספק עוני כלי הדם באיזור: ממצא פוקאלי? בלט קורטיקלי כווריאנט אנטומי? מומלץ המשך בירור אורולוגי". ביום 23.10.2007 התובע נבדק ע"י ד"ר אילן ליבוביץ' מהמחלקה האורולוגית, ונרשם: "גילוי מקרי של גוש סולידי עובר האדרה בכליה ימנית ~ 3 ס"מ אספקט תחתון אחורי. הוזמן ל- NSS פתוח בגלל היסטוריה של Peritonitis וחסימת מעי בחודשים אחרונים בגלל התנקבות תוספתן. בבדיקה צלקת ניתוחית עדיין פתוחה חלקית ומפרשה לא בשדה הניתוח המותני" (נ/2 ונספח טו'2 לתצהיר התובע).

...

אשר על כן, אני מקבלת את התביעה בראש זה, וקובעת כי רופא הנתבעת התרשל כלפי התובע, בכך שהמליץ לו על ניתוח תוך הסתמכות על אבחון חסר ובלתי מספק, וללא מתן משקל מספיק למצב הבריאותי הכולל ולחלופות אפשריות.

פרופ' מצקין הסכים כי כתוצאה מהניתוח התובע איבד את כלייתו הימנית, ושיעור הנכות המתאים הוא 60%, נוכח ההפרעות הקלות בפעולת הכליה השניה (ר' פרק "לסיכום" בחוות דעתו).

התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה בחלקה וכמפורט לעיל.

התעוד הרלוואנטי לתקופה שלאחר 19.8.2004, מועד השיחרור מהצבא, הנו כדלקמן: (ט) 14.9.2004 - בסיכום ביקור אצל ד"ר חטיב, בעקבות כאבי בטן, נרשם: "יש לציין שהכאבים באים לעתים קרובות ובהתקפים. בצבא אושפז כמה פעמים עקב כאבי בטן, נותח עקב חסימת מעיים ? כמו כן נותח עקב דלקת תוספתן ? ממשיך בתלונותיו לכאבי בטן יש לציין שבמשפחה יש מחלת FMF שלא נשללה עדיין אצל החולה". נרשמה בדיקה גופנית תקינה ואבחנה Abdominal pain - recurrent והפנייה להתייעצות מומחה גסטרואנטרולוגיה.

עוד צוין כי ועדה רפואית קבעה את דרגת נכותו הקבועה, ממועד שיחרורו, בשיעור 1% עבור "מצב לאחר ניתוחי קיבה ומעיים". חוות דעת אסא (מטעם התובע) בחוות דעת אסא, אשר צורפה לכתב התביעה, צוין כי מסיפורו של התובע בולטת רשלנות ברשום תולדות מחלה משפחתית של פ.מ.פ. במסמך (ז) לעיל, כי כריתת התוספתן הייתה רשלנית מבחינה אבחנתית וכי לתובע נגרמו נכויות צמיתות בשיעור 30% בשל הידבקויות קשות בצפק הבטן, ובשעור 10% בשל צלקות מכאיבות ומכוערות בבטן.

בחוות דעת אסא נטען כי ניתוח כריתת התוספתן נעשה בעקבות שיקול מוטעה, מאחר והרופאים היו "כלואים באבחנה של דלקת חריפה", אולם בחוות דעת חשמונאי הוסבר כי בניתוח אמנם נראה התוספתן מודלק, ותופעה זו מתקיימת ב-23.7% מניתוחים מסוג זה. לא הוכחה, בעיניין זה, עדיפות חוות דעת אסא על פני חוות דעת חשמונאי.

...

לפיכך, נדחית אף הטענה לקיום עוולה זו. התוצאה משהגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי קופת חולים ביצעה כלפיו עוולות של רשלנות והפרת חובה חקוקה, דין תביעתו להידחות.

אשר על כן, הנני מורה על דחיית התביעה.

הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעת שכר טרחת עורך-דין בסך 20,000 ₪ וכן הוצאות שהוציאה הנתבעת בגין חוות דעת חשמונאי.

עפ"י מסמכים רפואיים שצורפו לתצהיר התובע והממחישים ביקורים אצל פרופ' קידר וד"ר סוויסה בשנת 95 מלמדים, כי יש להאריך את מניין ההתיישנות עד ליום 19/2/05 ולכל המאוחר ליום 10/12/05.

הנתבעת מס' 3 מסתמכת גם על פסיקתו של השופט ברלינר (בר"ע 382/06 מיום 17/5/06), כי ככל שמדובר באובדן סיכויי החלמה בגין איחור באיבחון, המועד בו נוצר הנזק של אובדן סכויי ההחלמה הוא היום בו אובחנה מחלת התובע (דהיינו ביום 19/1/95).

מאחר והנתבע 1 סבר שהאבחנה היא קרון טיפל בתובע בסטרואידים, אלא שמלבד הטענה שמדובר בטיפול מזיק גרם הטיפול התרופתי האמור למיסוך הסימנים הקליניים של דלקת התוספתן.

הטעות באיבחון המצב הרפואי של דלקת תוספתן אצל חולה הידוע כסובל מבעיות מעיים שאינה עולה כדי רשלנות, תועדה בספרות הרפואית ומקבלת משנה תוקף נוכח העובדה שעל פי גיליון הניתוח מקום התוספתן היה רטרוציקלי, דהיינו, אחורי שם האבחנה קשה פי כמה.

...

טענתו של התובע, כי הולדתו של נזק זה באבחון לקוי ובכשלים שהתגלו והביאו בסופו של דבר לניתוח ביום 19/1/95 של כריתת חלק מהתוספתן כתוצאה מהצטברות מורסה (100 סמ"ק).

הנכות והנזק: כאמור דינה של תביעה זו ולא קל הדבר לביהמ"ש, כל בימ"ש אשר יושב בדין בתיקים אלה, להידחות.עם זאת, אינני יכול שלא לתת מספר התייחסויות בקציר העומר לשאלת הנכות והנזק.

נדמה לי שבמצב עניינים זה לא הייתה לי שום ברירה, אלא למנות מומחה מטעם ביהמ"ש לקביעת הנכות אילו הייתי מוצא כי דין התביעה הייתה להיתקבל.

סכומים אלה ישלם התובע לנתבעים תוך 45 יום, שאם לא כן, ישאו הפרישי הצמדה וריבית כחוק.