טיעונו של המלומד האנגלי פרופ' אנטוני דאף בספרו A. Duff, Intention, Agency and Criminal Liability (Oxford 1990) 157-167, המהווה בסיס עיוני להלכת Caldwell, הוא כי פזיזות כלפי נסיבות העבירה, לרבות חלל תודעתי או אדישות (practical indifference), הנובעים מגישה של אי אכפתיות כלפי הערך החברתי המוגן, נושא עמו מידת אשם סובייקטיבי מספקת כדי להרשיע בעבירה של מחשבה פלילית רגילה.
גישה נורמטיבית-מוסרית, החפצה לספק הגנה ראויה לבטחון הציבור, אינה יכולה לאפשר לנאשמים היוצרים סיכונים קשים וגורמים פגיעות חמורות לזולתם בשל אדישותם והתנכרותם הבולטת לאינטרסים של הזולת, והעדפה חדה לאינטרס או ליצר הרגעי של עצמם, לטעון כי היו "רשלנים בלבד".
תורת אחריות פלילית המשחררת אותם מלשאת באחריות למעשים חמורים אלה בשל "חוסר מודעות" נכשלת בהגנה על ביטחון הציבור.
גם קוגלר סבור כי ההסדר הקיים מצמצם יתר על המידה את האחריות הפלילית, ואף הוא מצביע על קבוצת המצבים בהם החלל התודעתי נובע מאדישות כלפי הערך החברתי המוגן בעבירה (קוגלר, שם, עמ' 158-159).
לפי גישה זו, אין הבדל במידת האנטי-חברתיות של חשד סובייקטיבי לבין זו של חלל תודעתי הנובע מאי אכפתיות וזלזול כלפי הערך המוגן בעבירה (בענייננו, שלמות גופו ובריאותו של אדם).
...
אלא, שנוכח העובדה כי מדובר בפעולה נמהרת ונחפזת, שלא חלף אלא הרף עין בין הבלחתה במוחו של הנאשם לבין ביצועה, נראה לי כי יהיה זה יומרני מצדי לקבוע, ברמת השיכנוע הנדרשת בפלילים, כי בהרף עין זה חלפה במוחו של הנאשם מחשבה אודות טמפרטורת המים שבקומקום, כך שקינן בו חשד סובייקטיבי לגביה.
אני סבורה כי במקרה דנן מתקיימים כל הרציונלים המצדיקים הכללת "חלל תודעתי" בגדר "עצימת עיניים", השקולה ע"פ החוק למודעות.
לפיכך אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין.
