הבדל בין ניסוח דעה לבין הצהרת עובדה במשפט לשון הרע

באשר לאפשרות כי חיבוב לא יגרום לפירסום לעבור הלאה לקהלי יעד נוספים, נטען על ידי המערערת כי סעיף 2(ב)(2) לחוק קובע כי רואים כפרסום לשון הרע גם את דרך הפירסום "אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע". לכן, בהיתחשב בעובדה שאין ספק כי מדובר בפירסום שהוא בכתב, נטען כי אין צורך כי הפירסום יגיע בודאות לאנשים נוספים מלבד הנפגע וכי אנשים יודעים שכאשר הם לוחצים על כפתור החיבוב אין משמעות הדבר כי רק המפרסם המקורי יראה את החיבוב, אלא שעוד אנשים יחשפו אליה.

יחד עם זאת, אין הדבר מוביל למסקנה בהכרח כי משכך כלל לא בוצעה עוולה: "החוק המצוי כיום בישראל אינו מבחין בין דרכי פירסום שונות, והוא קובע כי פירסום לשון הרע יכול להעשות בכל דרך שהיא...ייתכן אמנם שיהיו הבדלים בין אמצעי פירסום שונים מבחינת כמות האנשים שאליהם תגיע לשון הרע, או מבחינת השפעת הפירסום על כבודו של הנפגע, אך הבדלים אלה צריכים להשפיע רק במישור קביעת הסעדים ולא במישור עצם קביעת העוולה" (שם, בעמודים 213-214).

המשפט המקובל למשל השווה את אחריות החוזר על לשון הרע לאחריות הדובר המקורי ולא פטר את המפיץ המישני מאחריות אך משום שהוא העביר את ההצהרה הלאה.

ברי כי החוק, בנוסחו היום, לא נותן פיתרון ברור לשאלות המשפטיות שהועלו במסגרת התיק דנן, אך אל לו לבית המשפט להכניס מושגים לחוק שאינם קיימים, אלא עליו לפרש את החוק בהתאם למושגים אשר קיימים בו ועליו למצוא פרשנות שלשון החוק מאפשרת.

המשיבים תמכו, כמובן, בעמדת בית המשפט קמא ואילו היועץ המשפטי לממשלה בחר בדרך ביניים, באופן שלדעתו אין לראות בפעולת חיבוב כעונה על פירסום לפי החוק, בהבדל מפעולת שתוף אשר לדעתו מהוה משום פירסום לשון הרע בהתאם לחוק.

...

אם נחזור למקרה דנן, הרי כפי שנקבע לעיל, הפרסום בגדר לשון הרע וכך גם הוסכם בין הצדדים כי ההכרעה תהא בהתאם להסכמות הדיוניות, דהיינו שככל שהתשובה לשאלה אודות הפרסום תוכרע באופן שיש לקבל את התביעה, אזי נקבעה המסגרת של החיוב הכספי.

במקרה דנן, מדובר בקבלה חלקית של הערעור וזאת בהתייחס לנושא השיתוף ועל כן בנסיבות מצאנו לחייב את המשיבים יחד ולחוד בסכום כולל של 5,000 ₪, וכאשר מודגש כי שיעור הפיצוי נקבע בסכום שכזה אך ורק לאור הסכמת הצדדים לאופן בחינת שיעור הפיצוי, כאשר אלמלא כן היה מקום לפסיקת פיצוי משמעותי.

התוצאה: לאור כל האמור לעיל, אמליץ לחברי להרכב לקבל את הערעור בכל הנוגע להגדרת שיתוף כפרסום לעניין החוק ולדחות את הערעור בכל הנוגע לפעולת החיבוב.

בנסיבות אלה, כך הוצהר, האזהרה שנשלחה תוכנה אמת ולכן אינה יכולה להוות הוצאת לשון הרע (ס' 53 לתצהיר).

"הלכה פסוקה היא כי על הטוען להבעת דיעה להראות כי נתקיימה בדבריו הבחנה בין היסוד העובדתי לבין היסוד של הבעת הדיעה. ההבחנה בין עובדות לבין הבעת הדיעה צריכה להיות ברורה... . בעבר כבר הובעה העמדה כי אי הבחנה בין עובדות לבין הבעת דיעה בכתבה לא תישלול את תחולתה של הגנת הבעת הדיעה, אם היסוד הדומינאנטי בפירסום הנו הבעת דיעה; דיעה זו נדחתה בדיון הנוסף בעיניין חברת החשמל..." (ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך.

בספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע, ניתן למצוא היתייחסות לעניין זה- "... נפסק "שאדם הנשען על 'הבעת דיעה בתום-לב' חייב להביא לידיעת הקורא את התשתית העובדתית עליה הוא מסתמך". דרישה זו מנומקת בכך שמתן הגנה למסקנה כוזבת תהיה מוצדקת רק אם העובדות שעליהן מסתמכת הדיעה יימסרו לקורא, והוא יוכל לשפוט בעצמו אם הדיעה מבוססת או לא. לפיכך, אם פירסום כולל טענה משמיצה המנוסחת כדעה מבלי לציין את העובדות שעליהן היא מסתמכת, אזי יש להתייחס לדיעה כאל קביעת עובדה, והגנת הבעת הדיעה לא תחול עליה.

"המקרים המובהקים שבהם הכירו בתי-המשפט בקיום חובה לעשות את הפירסום הם המקרים שבהם הפירסום היה נחוץ לשם אזהרה מפני פגיעה בחיי אדם, בבריאותו של אדם או ברכושו . העובדה שניתן להעמיד אדם לדין בגין ביצוע המעשה שעליו מתריעים, ושניתן אף להגיש קובלנה פרטית בגין האשמות מסוימות שהוצגו בפירסום, אינה שוללת כשלעצמה את קיום החובה לפרסם. עקרונות אלה מצאו את ביטויים בעיקר בפסיקה, שעסקה בפירסום הנעשה לאדם אחד או למספר מצומצם של אנשים (אורי שנהר. דיני לשון הרע. עמ' 284-285, והאזכורים שצוינו שם. הדגשות לא במקור- מ.ה).

...

מהמקובץ לעיל סבורני שהנתבעים אינם יכולים להבנות מהגנת "החובה שבפרסום". לעניין הסעד הכספי בהמשך לקביעתי שהפרסום מהווה הוצאת לשון הרע על התובע, ודחיית טענות הנתבעים לגבי תחולת הגנות על פי החוק, יש להידרש לעניין הסעד הכספי הנתבע.

יוצא אפוא שהתובע לא הניח תשתית ראייתית הולמת לצורך הוכחת טענתו לגבי הנזקים הכספיים שלפי הטענה נגרמו לו, ויש לבחון את פסיקת הפיצויים על דרך האומדנה.

התוצאה התוצאה היא שהתביעה מתקבלת באופן חלקי, ועל הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע כדלקמן- סך של 25,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה, ביום 30.6.2013, ועד לתשלום בפועל.

קשה להבדיל בין "דיעה" לבין "קביעת עובדה". עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 259/89 הוצאת מודיעין נ' ספירו פ"ד מ"ו (3) 55: "בסווג האמירה יש לתת משקל לאופן שבו היא נתפסת בעיניו של הקורא הסביר. רוצה לומר, האם סובר הוא כי הוא מוזמן לשפוט את האמירה, או שמא מתבקש הוא לאמצה כעובדה וללא ביקורת עצמית? הרושם הכללי שיוצר מרקם הכתבה בעיני הקורא הסביר הוא שחולש על סיווגה של האמירה, ואין הוא מנתח ניתוח מדוקדק כל אימרה ואימרה. רושם זה מושפע מניסוחה של האימרה, ממקומה בכתבה ומהמבנה הכולל שלה". בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך ניתן ביום 8/02/12 הובהר כי: "בעוד שפרסום עובדות אמור לשקף את המציאות האובייקטיבית כפי שהיא, אמירות בעלות יסוד סובייקטיבי, המתארות עמדה אישית בנוגע למצב דברים מסויים, יחשבו להבעת דיעה (עניין בן גביר, בפיסקה 12 לפסק דינה של השופטת ארבל, ע"א 9406/96 קאקיש נ' ביארס, פדי נג 3 352, 358, שנהר, בעמ' 309, ד"נ חב' החשמל, בעמ' 322). הבעת דיעה כוללת על פי רוב ביטויים בעלי מטען ערכי מסויים או תיאור מצב עובדתי בדרך המנוסחת כדעה (שנהר, בעמ' 309 – 310). לרוב, כוללת הבעת הדיעה ביטויים אשר לא ניתן לסווגן כ"אמת" או "שקר". פירסום ייחשב כהבעת דיעה אם האדם הסביר יבין את האמור בו כהבעת דעתו של המפרסם (ע"א חב' החשמל, בעמ' 291).

אכן לעיתים מיתקיים קושי להבחין בין דיעה לעובדה.

כך למשל, האם כינוי איש ציבור "נוכל" הוא קביעת עובדה או הבעת דיעה? בגלל הקושי להתוות איבחנה בין הבעת דיעה לבין הצהרה כוזבת, נקבע בארה"ב כי אין בנמצא דבר שהוא דיעה כוזבת.

וראו כב' הש' ריבלין בפרשת בן גביר: "סעיף 15 מחיל, לגבי כל סעיפי המשנה שבו, את דרישת תום-הלב (על תום-הלב בהקשר של חוק איסור לשון הרע, ראו ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון רייבר, פ"ד לו(2) 141). על כן, אדם המביע דיעה על איש ציבור ובעניין צבורי, לא יזכה להגנה, אלא אם יתברר כי פירסומו זה – בתום-לב נעשה. בין יתר השיקולים הצריכים לעניין זה, ניתן למנות את הכוונה שעמדה מאחורי הפירסום – האם כוונת זדון או שמא כוונה אחרת (ע"א 4/85 צור נ' הוכברג, פ"ד מב(3) 251; ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ(1) 210, 216); את אמונתו הכנה של המפרסם באמיתות הפירסום (פרשת ריימר הנ"ל, בעמ' 148); את נושא הפירסום ומושאו – האם נסב הפירסום על דמויות ציבוריות ועל סוגיות פוליטיות, אקטואליות או אחרות שלציבור עניין רב בהן (ראו פרשת קראוס הנ"ל, בעמ' 864); את מידתיות הפירסום – לשונו, סיגנונו, נוסחו והקף היתפרסותו, כאשר אלה עומדים אל מול העניין שבו עוסק הפירסום (פרשת משיעור הנ"ל, בעמ' 10; פרשת פלוס הנ"ל); במקרים מתאימים, נקיטת אמצעים סבירים לבדיקת אמתות הדיעה אף היא שיקול רלבאנטי (ע"א הארץ הנ"ל, בעמ' 306, 312; פרשת פלוס הנ"ל), וכך גם סבירות המסקנה שצמחה מתוך התשתית העובדתית עליה היא מסתמכת (ע"א הארץ הנ"ל, בעמ' 307)". סעיף 16 (א) לחוק איסור לשון הרע קובע: "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפירסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפירסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפירסום בתום לב." סעיף זה, מסדיר את סוגיית הנטלים והחזקות וקובע מפורשות כי חזקת תום הלב תקום לאדם אם ביצע את הפירסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15, כמפורט לעיל.

...

נוכח העובדה כי לא מדובר בלשון הרע דין התביעה להידחות.

לא מצאתי שאהרונוביץ' ואהרוני מתנכלים לזינו באופן אישי ועושים שימוש באמצעי התקשורת שבשליטתם על מנת להכפיש את שמו, ומכל מקום נחה דעתי כי עומדת לנתבעים הגנת "אמת דיברתי" (סעיף 15 (2) והגנת תום הלב, סעיף 15(4).

אשר על כן אני דוחה את שתי התביעות באופן הדדי.

בעקבות הקמפיין הגישו המשיבים את תביעתם לבית משפט קמא, שהתבססה על שורה ארוכה של עילות: עילה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע); תאור כוזב לפי סעיף 2 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות); רשלנות ושקר במפגיע לפי סעיפים 35 ו-58 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין); תאור מטעה לפי סעיף 55(א) לחוק הפיקוח על שירותים פינאנסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפיקוח); ותחרות בלתי הוגנת.

קיצורו של דבר, שפרסום המתייחס למתחרה עסקי; העלול להשפילו, לבזותו או לפגוע בעיסקו או במשלח ידו; בין אם הוא אדם ובין אם הוא תאגיד – ניכנס, ככלל, תחת הגדרת "לשון הרע"; ובהיעדר תחולה לאחת מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, עשוי המפרסם למצוא עצמו נושא באחריות בשל כך (על כך שחוק איסור לשון הרע אינו מבחין בין הגנה על הכבוד האישי של אדם לבין הגנה על כבודו המסחרי, ראו גם חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור לשון הרע – הדין המצוי והרצוי 208 (2005) (להלן: גנאים, קרמניצר ושנור)).

ברם, כאשר מדובר בהבעת דיעה, הניסיון להיתחקות אחר נבכי נפשו של המפרסם ולבחון עד כמה הוא עצמו מאמין לדיעה שהביע, הוא במידה רבה ניסיון עקר וחסר תוחלת (והשוו להבחנה בחוק איסור לשון הרע בין הגנת "אמת הפירסום" (סעיף 14 לחוק) לבין הגנות הבעת הדיעה (סעיפים 15(4) – 15(7) לחוק), ודומה כי הדברים ממחישים עד כמה מדובר בהבחנה טריויאלית).

אין להתפלא איפוא כי גם בתחומי משפט אחרים כגון דיני החוזים, נקבע כי דיני מצג השוא יחולו כאשר מדובר בהצהרה לגבי נתון עובדתי או משפטי, ולא כאשר מדובר בחוות דעת, בהערכה גרידא או בדברי היתפארות (**** פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 869 (1992); עוד על כך שצרכנים לא נוטים להיות מושפעים מהצהרות מסוג הבעת דיעה ודברי שבח מוגזמים, ראו קטיה זכרוב "הקף ההגנה על תדמית של סימן מסחר: בעקבות ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד" משפטים לה 435, 443 (2005).

זאת, נוכח העובדה שפרסום לשון הרע נעשה בנסיבות בהן ניתן לראות בכל אחד ואחד מחברי הקבוצה כמי שניפגע אישית מדברי הבלע הקשים והפוגעניים שהופנו נגדם, בין היתר באשר מדובר בקבוצת אנשים מסוימת ומוגדרת, ובאשר המעשים שיוחסו להם היו מעשים מסוימים ומפורטים שהובאו בסרט שעטה חזות דוקומנטארית, וזאת להבדיל מהשמצה כללית או דברים כללים הנאמרים על ציבור על דרך ההפרזה.

...

אכן, גם בענין בן נתן הגיע בית המשפט למסקנה כי חל הסייג שבסעיף 4 לחוק, אך המקרה שם עורר דילמה אמיתית בהיותו מקרה גבולי.

הקמפיין עשוי בכישרון רב וזכה להצלחה מסחררת, תוך מיתוג החברה בקריאה לציבור "להפסיק לממן סוכן". לא מצאנו פסול באסטרטגיה השיווקית העומדת מאחורי קמפיין השוקה.

בנסיבות אלה, וכאשר ברור לכל כי מפרסם התשדירים הוא מתחרה עסקי של הסוכנים – אין חשש כי המסר, שלפיו סוכן הביטוח הוא נהנתן ומיושן, יתקבל ברצינות על ידי הצרכן הסביר; כל מסקנה אחרת יש בה כדי להמעיט מערכו של הצרכן, ומשום סכנה לתחרות העסקית החופשית בכלל.

עם זאת, הכל מסכימים כי חוק איסור לשון הרע בנוסחו כיום חל גם על פרסומים באנטרנט.

בהתאם, נקבע כי: "...להגנות הבעת דיעה תכליות נפרדות מזו של הגנת האמת בפירסום. אחת מתכליות אלה היא העשרת שוק הרעיונות בדיעות, גם בנסיבות בהן אין הדיעה ניתנת להוכחה כאמת באופן אובייקטיבי... תכלית זו נשענת, בין היתר, על ההנחה לפיה ככל שאין ממש בדיעה המהוה לשון הרע, תיסתר דיעה זו על ידי דיעה אחרת שתוצע ב"שוק הרעיונות". תכלית נוספת של הגנות הבעת הדיעה נעוצה בזיקה ההדוקה שבין פירסום דיעה להבדיל מעובדה, לבין חופש הביטוי והגשמתו העצמית של מביע הדיעה" (דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין – אורבך, פד"י סז' (1)667, 860).

לצורך האבחנה בין עובדה לדיעה נקבע בפסיקה כדלקמן: "אם כן, כיצד נבחין בין עובדה לדיעה? כפי שנזכר לעיל, כאשר בית המשפט עוסק בפרשנות פירסום, אשר נטען כי מהוה 'לשון הרע', "השאלה היא מה משמעותן של המילים בעיני האדם הרגיל: אין זה ענין של פרשנות במשמעותה המשפטית [...] [האדם הרגיל] מסוגל הוא לקרוא והוא קורא בין השורות לאור הידע הכללי שלו ונסיונו בחוויות העולם. מה שהאדם הרגיל מסיק, ללא ידע מיוחד, נקרא, בדרך-כלל המובן הטבעי והרגיל של המילים" (ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300 (1977); עניין עזור, פסקה 30).

כך למשל, האם כינוי איש ציבור "נוכל" הוא קביעת עובדה או הבעת דיעה? בגלל הקושי להתוות הבחנה בין הבעת דיעה לבין הצהרה כוזבת נקבע בארה"ב כי אין בנמצא דבר שהוא "דיעה כוזבת". “Under the First Amendment there is no such thing as a false idea” (עניין Gertz הנ"ל, בעמ' 339).

...

סיכום: התוצאה מכל האמור היא שאני דוחה את התביעה על כל חלקיה.

מאחר שהתביעה נדחית, על התובעת לשאת בהוצאות הנתבעת בגינה.

לכן, אני מורה כי התובעת תשלם לנתבעת את הוצאות התביעה (שכר עדים כפי שנפסק ומסירות על פי חשבוניות), ועל כל אלה גם שכ"ט עו"ד לנתבעת, בסכום של 35,100 ₪.